יומן מסע

אני משלימה שבוע של חגיגות יומולדת,

אולי היומולדת הכי טוב שלי אי פעם.

היא התחיל בזה שאהובי דאג מראש שהילדים יקנו לי מתנה. זה לא היה לו נח ולא התאים לו בלו"ז אבל הוא לא ויתר ולקח אותם, בלעדי, לבחור לי.

המחווה , הקטנה לכאורה אבל כל כך לא-ממיסה.

הם מסרו לי אותה בול בתאריך.

המשיך בעציץ ועוגה שחיכו לי ממנו, כמעט מייד לאחר המתנה של הקטנים וחייכו אותי וחיממו את הלב (והבטן). 

העציץ עומד אחר כבוד בסלון, מצטרף לאח שלו הגדול, שניתן לי לפני כחצי שנה.

המשיך בסשן מטורף ומפתיע בסדום. מעיף וחם וכואב כמו שרק אנחנו יודעים ואוהבים.

המשיך בערב סושי הכי מגניב שיש,

עם אלכוהול וצחוקים ואהבה כנה מכל צד.

המשיך לסשן באלקטרז.

אומרים משנה מקום משנה מזל. אז למזלי המזל לא השתנה, אומנם הגוף התקשה לספוג תחילה משום מה,

אבל לבסוף נכנע לקיין הטיטאניום, ונזל נוכח ההרמה. 

כשמרימים אותך אותך כך, רגליים מעלה באויר, ראש מטה, הכל נעלם, ויש מין שקט שכזה שאין באף מקום אחר. יש רוגע. ויש שלווה. 

ועכשיו הסייפא.

כנרת.

3 ימים.

טיול מים שאין דבר שאני אוהבת יותר בעולם (חוץ מהילדים, ואותו, ובדסמ, ונו הבנתם ... ).

אהוב שלי,

תודה רבה רבה  על כל המתנות שהבאת לי השבוע. אתה עושה אותי מאושרת ברמות. אני מודה לגורל שהביא לי אותך, ומודה לך שאתה סובל אותי ושאתה בחיי.