המקום היה קצת מאכזב. אני מודה.
אולי זה אשמתו של התאריך, שהיה צפוי מראש שיהיה עמוס.
אולי כי עברנו כולנו את גיל היעד והממוצע ואולי כי כולנו רגילים למסיבות בוייב אחר. קצת יותר רגוע.
מכל מקום- שניהם התאכזבו.
המון אנשים.
מיעוט עושי בדסמ.
מיניות שהיא סליזית.
הרבה אנשים יפים אבל מעט יופי.
חוסר של מקום לבצע בו סשן נורמלי, לבצע הנפה, לשמוע נשימות, לחוש ניואנסים.
אז אני מבינה את הקושי שלהם. ואת האכזבה. (ואת כאבי הגב שלו היום).
אבל עבורי היה סשן די קשוח.
אולי כי הייתי חשופה לגמרי וכי אפשרתי לעצמי המון עירום, שבדרך כלל אני מצניעה.
קשה לי עם עירום מאז העליה במשקל. והקושי דורש ממני התמודדות.
אני לא אומרת לא. לכלום. אבל אני לא מנדבת עשיה. צריך לבקש ממני. בואכה לדרוש. זה לא שאני קאמיקזי. אני אחראית עם כאב, ואדע לעצור לפני שתיווצר פגיעה. גם לי יש אחריות. זה יותר שאני דוחפת גבולות של עצמי. ויותר מזה אני שואפת להגיע לגבולות האלה, מתחננת להגיע ומאפשרת, כל פעם מחדש. ההליכה על הגבול של היכולת, היא שמנגנת לי על מתירי הנפש.
מנטאלית, הקושי שבעירום כמעט מלא, במועדון מפוצץ, הוריד אותי למטה מיידית.
עברתי למוד מבצע. ללא שאלות. עושה כי מבקשים.
כבר חצי לא אני, האני שבאוטומט.
חימום - אטבים שחוברו לי לחזה, וחוט הושחל ביניהם.
הוא משך. חזק. זה כאב. אני רגישה בחזה.
ואז סטירות שלה.
על החזה.
מכה אחר מכה אחר מכה. הרגשתי שהיא מחייכת, כשהחזה שינה צבעו. זה הוריד אותי למטה עוד. והחדיר בי רצון לספוג.
הצלפות.
ידיים שוטים וקיינים.
הרבה קיינים.
סטירות לכוס. שגרמו לי לסגור רגליים באבחה, לנשום ואז להכנס שוב לתנוחה ברגליים פתוחות. ושוב מקלות.
לא יודעת ממי . הוא או היא או שניהם או עוד מישהו.
החושים מקהים כשהאנרופינים מתפשטים ברקמות. קולות הרקע נעלמים לחלוטין עד שהגוואה על שאני מצליחה לספוג האפילה על הבושה של העירום. על הקושי המנטאלי.
עד שהריחוף משתלט.
עד שטוב.
כל כך טוב שאין יותר טוב מזה בעולם.
אני לא מסתמנת כמעט בכלל, וזה שאני מסומנת היום הוא סימן לכמה קיין טוב היה.
כאב נכון, למזוכיסט, הוא מתנה.
מזוכיסט איננו יכול להכאיב לעצמו, וגם אם הוא יכול לעשות לעצמו נזק, זה לעולם לא ירגיש אותו דבר.
אז תודה לשניכם על מתנת הכאב שהענקתם לי.
תודה על הטוב.
וסליחה על החוויה ההיקפית.
נשאף לחויה מתקנת.
שוב, תודה.
