אני חושבת שמגיל צעיר מדי לא היה לי אף מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו שיהיה שם בישבילי.
אבא לא קיים, אמא לא נוכחת.
שום מודל לחיקוי.
אף אחד שניתן ללמוד ממנו מה זה להיות אמא, חברה, מאהבת, בת זוג. מה זה להיות בן אדם.
לא היה לי על מי לסמוך. על מי שיעזור בעת צרה.
אז למדתי- לבד.
תמיד תמיד לבד.
אולי בגלל זה יש לי חרדות נטישה שכאלה. שאם אני אוהבת, אני בטוחה שזה זמני. עוד רגע ונגמר. שתאכזב, שתעזוב.
שאני בועטת, שוב ושוב, רק כדי שתוכיח לי כל פעם מחדש שתתפוס.
שאני מתרגמת כאב פיסי כאהבה. שאני נזקקת בו.
שאני מתרגמת סקס כביטחון ואכפתיות. שחוסרו מגביר לי את חרדות הנטישה.
אולי בעצם, אני פשוט עד כדי כך דפוקה.
