פעם לא קינאתי כלל.
בכלל בכלל בכלל.
שום דבר.
מלכת הקרח, שנים על גבי שנים.
הצהרתי שאין בי את גן הקנאה. שהוא דילג עלי.
טעיתי.
את גן הקינאה גיליתי לראשונה בחיי עם השולט הראשון. גיליתי אותה עם האהבה שחשתי.
אומרים שאין קנאה ללא אהבה ואולי זה נכון.
יש האוהבים ומתחרמנים מקנאה אבל אני קינאתי לרמה שהיא מעבר לגבול היכולות שלי. הוא שיחק איתי בצורה לא אחראית, מתח את לי את השפיות מבלי לשחרר, הרבה מעבר למה שיכולתי להכיל, עד גבול הטירוף ממש.
עד שנפרצו גבולות השקר, ועד שאני הייתי ההיא, ש"אוי ואוי שתגלה". "שמגזימה". שאומרת "כן אדוני, מה שעושה לך טוב אדוני" אבל רוצה למות. שאחרי חודשים של טירוף וכאב , אומרת , עם קושי ענקי, מילת ביטחון והוא מצהיר שעצם האמירה מעליבה אותו.
הוא לא שמר עלי.
אני זוכרת שהוא כעס עלי, ואמר שרמיתי אותו בכך שבתחילת הקשר הצהרתי שאין לי את גן הקנאה. כתב על זה פוסט ממורמר שלם.
ועוד אסר עלי להגיב, להגן על עצמי.
זה מגוחך עכשיו עד לכדי חיוכים, אבל אז זה שבר אותי.
אחרי שהקשר הזה נגמר הבנתי שעברתי גבולות שלי ועד כמה.
למדתי להתרחק מגבולות הכאב הנפשי. גם הגיעה הבנה שהייתי מכורה לכאב הנפשי הזה.
למדתי שכדי לפתוח ולאפשר, לגבר במערכת היחסים יש תפקיד ענק- לגרום לך ביטחון גדול מספיק- במקום שלך בליבו, בחייו.
אני בטוחה איתך אהוב שלי.
אני אוהבת אותך.
ואני מקנאה.
