האמת שהרגשתי את השינוי בוייב שבו עוד בבית.
אמרתי לה, משהו שונה בו היום. חריף מתוק.
משהו באווירה, בחיוך, במרץ, במיעוט המילים, בקצב ההתארגנות.
אני כבר מכירה אותו כדי לדעת מה המשמעות של כל זה עבורי,
אבל הייתי כל כך מורעבת שחיכיתי לזה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הראש שלי מסתובב הצידה ולוכד את מבטו.
אני אוחזת בידו. עיניו בורקות אלי דרך החיוך הזדוני.
הוא מזיע כולו.
אני עייפה.
אני אחרי מנה רצינית. אחרי חימום, וספנקרים, ושוטים- שלה ושלנו, וקיין.
אחרי זה הוא יספר לי שסדקתי מקל במבוק.
הציפורניים שלה ננעצות בי.
שורטות גב יריכיים אחוריות. איזורים ארוגנים כואבים.
שורטות שפתיים של כוס. חיצוניות, פנימיות.
תופסות פלחי תחת ושורטות את הבשר הרך מבפנים.
זה קשה להכיל אבל אני רציתי כל כך ואני מתאמצת.
נושמת דרך הכאב.
לרוב מגע באיזורים האלו הוא גם מענג, מה שמקל על העניין. לא כך עם הציפורניים.
הכאב נקי, ולא מאפשר לך להתנחם בתענוג של מגע.
~~~~~~~~~~~~~
הוא מתופף עלי.
סטים ארוכים ארוכים.
נדמה שאין להם סוף.
הם מתחילים במצב של ניתן להכילם כי התחת חם, עוברים למצב של קשה, וממנו למצב שאני מתפתלת במקומי ולא יכולה להכיל עוד.
הוא מקבע לי את הגוף עם יד אחת, וממשיך לתופף עם השניה.
נכנס בו שד.
אני מנסה לנשום דרך הכאב, אבל זה עובד רק לכמה הצלפות נוספות.
אני מנסה לספור, כי למדתי עם הזמן שלעיתים זה עוזר לי להכיל, אבל הקצב והעוצמה מבלבלים אותי.
אני מייחלת למגע מנחם, למגע מיני- ואין.
סטים של שד מהגיהנום שמגלה שהוא מחוץ למנורת הקסמים, חופשי לעצמו.
כשההפסקה המיוחלת מגיעה, אני קורסת לשולחן שמתחתי. נושמת מהיר. מנסה להחזיר כוחות.
ההפסקה לא ארוכה.
הנה כבר מגיעה סט נוסף.
ונוסף.
ונוסף.
הלפני האחרון שובר אותי. אני פורצת בבכי בילתי נשלט.
הוא לא עוצר. ממשיך לנגן עלי.
עוד סט.
אני בוכה בשחרור עצום, כאב נפשי מצטבר, שמתמיר לכאב פיסי נדרש, ומתמיר שוב,הפעם לבכי ושחרור דרך העינים.
הוא מסיים סט נוסף. אני בוכה כמו משוגעת.
"לעצור פה?" הוא שואל אותי
אני מתקשה להגיד כן. זה קשה לי להרגיש שלא הכלתי את כל שהיה לו לתת. שאני זו שעצרה.
ומצד שני אני מזכירה לעצמי שהוא סומך עלי, ושאני תמיד מבטיחה לו שאני אחראית עם כאב.
הגוף שלי עייף. והנפש לא יכולה להכיל עוד הרבה באופן הזה.
ויש לנו עוד דרך ארוכה לעשות יחד.
אני מנגבת עיניים.
נושמת עמוק.
ועושה "כן" עם הראש.
~~~~~~~~~~~~~~~
אני לא צריכה אפטר קר לאחרונה.
המגע שלו, הנוכחות שלו לידי במיטה, האהבה והדאגה היומיים שלו. כל זה אפטר קייר אחד ארוך מתמשך.
אני יורדת מהשולחן לאט.
רועדת קצת מהאדרנלין והאנדרופינים שהראש שלי עפוף בהם.
מסתכל עליו.
הוא עייף ומזיע, מתיישב שניה למנוחת השד על הריצפה, גבו נשען על הבמה המרכזית.
אני מתיישבת לידו.
כפות רגלי נוגעות בריצפה, בירכיים מכופפות.
אני מסתכלת עליו רועד מהדום ספייס שלו.
הוא לא מדבר, מכניס לי אצבע מתחת לחצאית ומוצא את הדגדגן. אני מתחילה לנוע עליו, טעונה מהסשן הארוך והעצבני שעברתי.
מהכמיה למגע כזה, שייחלתי לו כל הסשן.
הוא לא עוצר, והגוף שלי עולה מעלה במהירות, תר אחר פורקן.
"בבקשה תחדור אותי" הוא שומע, אבל לא עוצר.
אני בתנוחה שלא מוכרת לי, שהגוף שלי לא מגיב אליה. לא נוח לי ואין סיכוי שאגמור כך.
כמו אינסטנקטיבית, אחוזת אמוק, אני ממשיכה לבקש ממנו לחדור.
זה ייקח לי עוד כמה פעמים של יבבות אליו לחדור, עד שהוא נענה לי, ואני מתפוצצת עליו, בשאגה.
