"אנחנו בסדר?"
6 בבוקר, אני מטגנת שניצלים שימתינו לילדים וקול שלי שקט וקצת מפוחד.
"בטח שאנחנו בסדר. הרגע סיימתי לפרק לך את הצורה. תשתקי"
~~~~~~~~~~~~
השעון מצלצל והיד שלו נשלחת לשיערות שלי ומורידה אותי למציצה.
זה סוג של רוטינת בוקר טוב.
אני משתדלת להתמסר.
הלשון עוטפת כל חלקה טובה, נשלחת מטה מטה, אל מעבר הבייצים, עד היכן שהוא מאפשר לי.
אם נמשיך, הוא יגמור ככה.
אבל הוא מפסיק במפתיע, הופך אותי על ביטני, מושך את הפיג'מה, וחודר באבחה. מזיין קצת, עד שהגוף ניאות לו מתרחב ונרטב, עד שהכאב של הפתאומיות חולף, ואז יוצא באותה המהירות בה נכנס.
"מספיק לך. יש יום ארוך היום לשינינו"
~~~~~~~~~
מוקדם בבוקר ועם כל הכבוד לחשק שנבנה בי, באמת יש לי יום ארוך.
מתיישבת להשתין עיניים כבדות, חצי עירנית וחצי רעבתנית.
דלת השירותים נפתחת ובעודי ישובה על האסלה, הזין שלו נדחף לי לפה.
הוא עשה פיפי לפני.
טיפות שתן אחרונות שלו זולגות לי לתוך הפה.
אני מופתעת מזה.
אנחנו לא בסשן, אני לא בסטייט אוף מיינד וזה שתן ראשון של בוקר. אני לא מצליחה להכיל ומסיטה את הראש.
הוא צוחק עלי.
אי היכולת הנקודתית שלי מתפרשת במיידית בראשי כהשלכה אלינו, לחיים עצמם.
ככה אני מחווטת.
רע.
~~~~~~~~~~~
"אנחנו בסדר?"
