כשהתחלנו (לצאת? אפשר לקרוא לזה לצאת? כי לגמרי התחלנו , אבל לא היינו יוצאים לשום מקום שהיה רחוק מדי מהמיטה או מהציוד. אפשר להאשים את הסגר הראשון של הקורונה. אפשר שלא 😄 .בכל מקרה סטיתי מהעניין)
כשהתחלנו (לא) לצאת, וגיליתי שהוא מצלם, התלהבתי.
אמרתי לעצמי, בתור אקסהביוניסטית שאני, שהנה יהיו מלאאא תמונות סשן.
אני אוהבת תמונות סשן כל כך, אפילו שכוסית אני לא. תמונות שלי אני לא אוהבת בשום מצב אחר.
אבל תמונות סשן תמיד אהבתי.
אבל אז הסתבר לי שהוא מרוכז בי בסשנים. וצילומים זה פחות עובד לו תוך כדי.
וזה בסדר גמור.
אאבל כשזה כן קורה, כשהוא מצלם, פאק כשהוא מצלם !!! זה הופך להיות אלמנט משלו בסשן.
~~~~~~~~~~
הוא מסדר את הציוד על המיטה ואני לאט לאט נכנסת לאוירה אחרת. שקטה. מקבלת.
הוא מורה לי לשים את המסיכה . היא לוקחת לי חצי מאספקת האויר, ואת הראיה. היא מכסה גם את האוזניים אז שיווי משקל כבר לא כפי שהיה.
הוא מלטף אותי. בסשן זה דווקא נעים. משהו בדיסוננס.
הוא קושר לי את החזה. כאב עדין ונעים. כאב חם במינון נכון.
הוא קושר אותי עם החבל ועוטף עם הניילון.
ניילון חדש וזו עטיפה צמודה מאוד שאחריה אין שיווי משקל כלל.
הוא נותן לי ללכת קצת לאיבוד בתוך השקט והפחד מנפילה לא רצונית ואז מפיל אותי על המיטה. אין לי יכולת לשלוט בקצב הנפילה.
אני בתוך ענן חם ושקט והחסך בנשימה מביא אותי להתעופפות כללית.
הוא נשכב לצידי ומלטף אותי ואני עפה לגמרי.
יש משהו בסשנים האלה של המומיפקציה והאיבוד השליטה הטוטאלי שמביא אותי לסיפוק מוחלט ללא כאב כמעט בכלל. על טהרת הפחד וחוסר השליטה.
את האורזגמה אני צועקת כבר כשכל הגוף עייף, ואני יודעת שהסוף קרוב.
כל עוד אני עוד עפה.
כל עוד הכל שקט.
הוא, אגב, נשאר לבוש.
כמו תמיד.
