יומן מסע

אתמול , על כוס הקפה האהוב עלי, הוא שאל אותי אם אני לא מתגעגעת למועדונים.

ולא לקח לי הרבה זמן לענות שלא.

שבכלל לא אפילו.

ולא שיקרתי.

אני מקבלת כיף גדול והנאה גדולה מסשנים בבית, מכאב שהוא רק עבורינו, מהקשוח שיוצא ממנו ברגעים הכי לא צפויים, מאינטימיות שנבנית וכנראה הייתה לי חסרה למדי.

עדין חסרה לי. מאוד.

הביחד האיכותי של להיות ביחד, ולהנות מחברת האדם שמולך. מלהרגיש אותו איתי ולידי. מלהרגיש אותו רוצה להיות.

משהו נרגע בי. אולי הזדקתי, ואולי אני במנת יתר.

ותכלס גם המועדונים עוד יגיעו. הם לא הולכים לשום מקום.

ונמצא זמן גם להם.

יש לי רעב לתיאטרון. ולקולנוע. ולטבע.

ולעל האש של בשר טוב במרפסת, ולסלטים בארוחת ערב, ולחיבוקים ולמשחקי מחשב משותפים. 

ולפעילויות עם ילדים.

בלי לוותר על בדסמ. בלי לוותר על סקס.

יש בי רעב להכל.

ובא לי עוד.