תכלס לא היה לי הרבה מצב רוח.
אבל עם ההתארגנות - קניות, ניקיונות, סידורים- הוא עלה והתייצב.
ועדין הייתי צריכה לשנות מוד בראש.
"כשתבוא יש לי בקשה קטנה"
"מה"
"דברים שלי. קטן עבורך כנראה, משמעותי עבורי"
"מה"
"כשתבוא"
הוא מגיע מוקדם וזה נותן לנו קצת זמן יחד. לפטפט. לספר איך ומה עבר בימים האחרונים. להחליף הילוך.
"טוב מה רצית?"
ואני מובכת לגמרי לגמרי. וזה רגש פחות מוכר לי. להיות מובכת ככה.
"אבל אל תצחק עלי , טוב?"
"אני לא אצחק. מבטיח. מה"
אני נושמת עמוק ומתגברת על תחושת המבוכה שאני חשה. הלב מתגבר על הראציו. כי זה באמת חשוב לי. משמעותי לי.
"חשוב לי להיות שלך הערב" אני מבקשת ממנו. "להערב בלבד. להערב מיוחד."
ולוקחת בידיי את קולר שלי.
"יש לזה משמעות עבורי" אני כמעט לוחשת.
הוא מחייך אלי. לא בקטע מתנשא או צוחק.
"בואי" הוא אומר "איך שמים את הדבר הזה?"
אני יורדת לבירכי, מטה את הראש כלפי מטה, ומזיזה את השיער כדי לאפשר לו לסגור את האבזם.
ואז אני קמה. הלחיים שלי בוערת.
אני בטח נראית כמו עגבניה.
"זה יפה לך" הוא אומר, ומעביר את ידו בעדינות על הטבעת מקדימה.
