אני מאוד אוהבת תיאטרון.
גם הופעות חיות של מוזיקה, אבל תיאטרון יותר.
אני אוהבת את התחושות שתיאטרון עושה לי, את הרגשות ששחקנים אמיתיים, בלייב על במה, יודעים להעביר.
תיאטרון זה אולי בין הדברים האחרונים שנותרו שעוד ממש ממש מרגש אותי. מלבד בדסמ.
עבדתי עד ממש מאוחר. עד שכבר לא ראיתי בעיניים תכלס.
והייתי עייפה.
ואני שונאת לנהוג בתל אביב.
ועוד בלילה.
מזל מזל מזל שהוא התקשר להגיד לי שאין חניה בבית לסינג ושעדיף לחנות בדיזינגוף וללכת ברגל.
אחרת? עד היום בבוקר עוד הייתי מחפשת מקום לחנות.
המופע היה מהמם.
אבל שוב, אני אוהבת תיאטרון. מאוד אוהבת תיאטרון.
כשהגענו אליו הביתה הוא הדליק לי מזגן ודוד והלך לאכול משהו. אני לא הייתי רעבה. רק התקלחתי מהר וחייכתי לנוכח מברשת השיניים שלי אצלו על השיש.
הניואנסים הקטנים שמחייכים אותי.
כמה מעט צריך כדי לעשות לי טוב.
זה לא יאמן פשוט.
לבחור אותי בחירת אמת מול אחרים- אנשים אחרים, עשיה אחרת.
לסשן אותי.
לתעדף אותי ולתת לי מקום אמיתי בחיים.
לפני השינה ישבו על המיטה ופטפטנו.
לא עלינו.
לא על בדסמ.
לא על העתיד ולא על סשנים.
דיברנו סתם.
על הא ודא.
וצחקנו.
והתווכחנו על נושאים תיאורתיים.
וחשבנו על דברים יחד.
והרהרנו.
ושיתפנו.
ולא שמנו לב איך עפו להם שעתיים.
ואף אחד לא הציץ בפון.
ולא שאל אם לא בא לנו לברוח לטיוי.
או להיסח דעת אחר.
הוא היה איתי ואני הייתי איתו. בנטו.
וזה היה לי נעים כל כך.
יותר מכל הערב הזה יחד.
ואז התכרבלתי במיטה, בשמיכה וכרית שהריחו כמוהו.
ונרדמתי כמו תינוקת
כמה מעט צריך בעצם.
