יש לי נסיעות ארוכות.
מאוד.
לכל כיון.
ומלא זמן עם עצמי ועם הדר מארקס ב 6 בבוקר.
לפעמים אני מדברת איתו. זה כיף לשוחח איתו בבוקר. זה מחייך לי את כל היום.
ובערב זה מתחלק.
לפעמים איתו.
לפעמים עם שאריות עבודה.
לפעמים יש לי שקט וזמן עם עצמי.
היום דיברתי איתה.
דיברנו קצת על הפצע הפתוח שחי בי, שהיא רואה בעיניים הרגישות שלה, ובנפש המהממת שלה,
וכמה זה כואב לי ממש ולגמרי, המון והרבה- כשקורים אירועים בחיי שרק מתקרבים אליו.
לא נוגעים, רק עוברים ליד.
כמו משב רוח קלילה ביותר שנושאת איתה צחנה עמוקה.
כאב עמוק שנוגע בי באופן בילתי נשלט, כמו שכואב פצע שכאב כבר שנים וכואב עודנו וכנראה שלא יהיה לו מזור לעולם.
ופתאום יצאו להן מלא מלא דמעות. שקופות ומלוחות. דמעות של רחמים עצמיים, ושל חמלה עצמית. אחת אחרי השניה. הן זלגו לי על הלחי וטשטשו את כביש 6.
אבל פאק איט.
עוד ממש קצת יוצאים, וטסים, ומסתשנים, ובית לסינג שוב, וים המלח וראש והנקרה ומארינה ומלא מלא מלא דברים טובים ומחייכים.
מלא נשיקות רוחניות קטנות שאני נותנת לעצמי ומאפשרת לאחרים לתת לי.
מלא נשיקות קטנות, המון פשוט, וחיבוקים, אחרי כאב נפשי ופיסי, קצת כמו בסשן והרבה כמו בחיים-חום ואהבה,
הן התרופה הכי טובה שיש.
נ.ב
היא אמרה לי לכתוב ואני סאבית צייתנית. לפעמים
