אני מלטפת את השוט הרך.
משחקת עם המקלות כמו טינג'רית שמשחקת עם קצוות השיער. מעבירה אותם בזהירות על כף היד, ומדמיינת אותם עוברים במקום אחר לחלוטין.
הרטיבות בין רגלי מספרת סיפור.
זה סיפור סבוך.
אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהוא רק על אנחת הכאב והיי על אנדורפינים.
הוא הרבה יותר מזה.
הוא מאפשר תקשורת אחרת. ומיניות שונה. וכמיהה כלפי הצד השני.
הוא מאפשר היקשרות נפשית ורצון להיטיב.
כמיהה כל כך חזקה שהיא מעבירה על הדעת. אהבה מבעבעת וכנה ואמיתית.
כמיהה שחוצה את גבולות המיניות ותרה אחר חיבורים נוספים.
היא תרה אחרי נוכחות, ואחרי בניה של משהו יציב ואמיתי שיש לו סיכוי לעתיד, שיש לו סיכוי לעומק ולרבדים אחרים נוספים מלבד הכאב. הם נבנים עליו. כמו נבטים ירוקים של חיים על מצע אדמה הרכה.
הכאב בונה כמיהה.
של להתרבל איתך במיטה, לצחקק כמו היינו ילדים,
כמיהה שרוצה לשחק איתך, לאכול איתך, לטייל איתך, לשבת לפטפט איתך שעתיים שלוש מבלי להשתעמם ולחפש הסחי דעת. להכיר את הילדים שלך. להכיר לך את שלי.
כמיהה שעושה אותנו, לאותנו.
אז בוא נעשה הסכם-
אתה תרביץ לי חזק מדי פעם, תחנוק אותי, ותזיין אותי בתחת עד שאבכה. תיתן לי זמן ועטיפה וביטחון לילדה הקטנה הפגועה שבי.
ואני אתן לך אותי. במקסימום.
ואתה כבר יודע שזה ממש לא מעט.