בנסיעה הארוכה הביתה אני מסתכלת במראה שמעל , בצד של הנהג.
תמיד אני נראית לעצמי הכי יפה, כשאני מסטולה מאנדורפינים, מעופפת מכאב מסשן ארוך, מושקע.
~~~~~~~~~~
אני אוהבת שבית לסינג מתחיל הצגות בזמן.
כל כך לא ישראלי מצידם וכל כך תואם את האופי המרובע שלי.
ההצגה מצחיקה, קושניר אלוף.
מושבים במרכז האולם, מול הבמה.
ואני חושבת לעצמי, כמה טוב, שלמרות הלו"ז הצפוף- לא ביטלתי.
אני אוהבת תיאטרון.
וגם כי צריך איזון.
הנפש שלי צריכה גם איזון.
~~~~~~~~~~
תחילה אנחנו מתחממים. פוגשים חברים ומחליפים חיבוקים.
אבל האמת היא שסצינת הריקודים פחות בישבילי ודי מהר אני גוררת אותו לחדר המשחקים.
תחילת הערב הוא כמעט ריק.
לקראת סופו- יהיה מלא.
זה נחמד לצאת דווקא ביום שישי, כשיש את כל השבת לנוח. לא שיש לי כוונות כאלה - לנוח. אני רוצה לטרוף את החיים. את כל מה שיש להם להציע לי. אני אנוח כשאני אמות. או כשאני זקנה מדי לקבל כאלה מכות.
אני פורסת מהתיק את הכלים שאני אוהבת ומעדיפה. (זה תמיד מצחיק אותי להגיד "אוהבת ומעדיפה" על כלים שמקנים לי כאב).
הוא מתחיל לנגן.
על קרוס.
זה מרגיש עידנים מאז שהייתי על קרוס. חיים אחרים במימד אחר.
בהתחלה עם השוט. זה כלל לא כואב וזה מחייך אותי. ברור לי שהוא חושש עלי, אבל עם כל מכה היד שלו צוברת ניסיון. מרגישים את זה.
הוא מחליף לספנקר ולשוט הרכיבה החדש. הכאב מהם מתחיל לתת את אותותיות ואני זזה תחתיו באי נוחות מדי פעם.
ואז הוא עובר למקל.
המון המון המון מקל. צורב ונהדר.
מה יש שמקל מניע אותי כך?
שאני כל כך זקוקה לו?
זו רק התמרה של כאב נפשי לפיסי? זה לא יכול להיות. זה לא מסביר את הגירוי המיני הרב. את היכולת להגיע לגמירה.
אני מרגישה את המכות החזקות , איטיות, ואת הביטחון שנבנה בו.
מרגישים במכות האלה את הרצון שלו לתת אותן, ואת התאווה שלו אלי.
מדי פעם הוא נצמד אלי מאחור ואני מרגישה את הזין הקשה שלו . זה מדליק אותי שזה מדליק אותו.
סשן ארוך.
כי אין למה למהר בשישי.
שתי הפסקות מים.
ושוב ושוב קיין.
ומח שמתערפל מהנאה צרופה.
~~~~~~~~~~
בנסיעה הביתה ההיא במראה מביטה עלי חזרה. אני סתורת שיער, ומיוזעת, נטולת איפור אך זוהרת.
אני אוהבת הכל בי כרגע, ואני יודעת שזו תחושה שתחלוף אז אני מתכרבלת בה ונותנת לה להוביל אותי לתוך נחיתה מתוקה.
תודה.
~~~~~~~~~~
שבת של מנוחה, בית, ושינה עמוקה,
לקראת האטרף של מוצש.
מתרגשת.
מי ידע שאני עוד יכולה להתרגש באופן הזה.
