הוא מכופף אותי בכח על השולחן .
הגוף שלו לחוץ לי כנגד הגוף, והוא גדול ממני. וחזק.
והיד מונחת על חצי הפנים לוחצת פנימה.
כל התחת שלי שורף מהמון המון קיין.
מסשן הצלפות שנמשך שעות.
הוא לא ריחם עלי עם העוצמה, ואני עייפה מהמאמץ ומסטולה מהארוע.
הוא שולף ממני את הפלאג. ואני שומעת אותו שם קודום וחודר.
אני צורחת. אני מנסה לברוח עם הגוף. אניי מייללת אליו.
אני מבקשת ממנו שיפסיק.
אני בוכה.
אבל הוא רק מגביר.
זה מאוד מאוד כואב לי.
אני מייללת אליו שלא. ושיפסיק.
הוא מגביר קצב והוא לא גומר.
אני משתתקת כדי להכיל את הכאב, וגם כי אני מרגישה את החום של הכימיה מתפזר לי שוב בגוף. ממסטל אותי לגמרי.
בסטייט אוף מיינד של הסשן הזה- אני כלי הכלה, נרקומנית של לקבל. ואני ממש בתוך זה. ראש וגוף. ואני מתמסטלת לא רק מהכימיה של הכאב, אלא מהכניעות שיש לו עלי, מהאלימות של הרגע. מסימביוזה של לקיחה ונתינה שאנע מתקשה להסביר.
הוא מניח אותי על הספה, אני כבר לא מסוגלת לזוז כלל. מחוקה.
הוא אוהב את מה שהוא רואה ומתעד את זה בתמונה.
ואז הוא ניגש אלי, מחדיר אלי אצבעות ולא מפסיק עד שאני משפריצה.
ואז הוא לוחץ שם באיזו נקודה, ואני גומרת כמו מטורפת.
הוא עוצר לדקה, ואז לוחץ שוב, ואני גומרת שוב.
*בהסכמה*
