יומן מסע

כבר זמן מה מתחדדת בי המחשבה שבבדסמ יש לא מעט אנשים שיש להם קושי אמיתי ושריר בתקשורת, ובמיוחד בתקשורת מינית.

שדווקא הגבולות של הבדסמ, שמאפשרים משחק רחב של מיניות מצד אחד, חוסמים תקשורת מינית אחרת מצד שני. ומעודדים יותר קיבעון ומגירות של הגדרות, מאשר מהות וחיים של הויה. חוסמים זרימה ואנרגיות פתוחות.

~~~~~~~~~

זו לא הייתה מסיבה של בסדמ. במילא התחת שלי עוד מסומן מפעם שעברה איתו ואני עוד צריכה להבריא כדי שהוא יוכל לסמן לי אותו שוב.

הוא מפתיע ומחייך אותי. אבל זה לא לפוסט הזה.

זו הייתה מסיבה מסוג אחר. פרטי.

פתוח. מיני. זורם.

כזו שאין בה חוקים בדסמים וקודי התנהגות, וכדי שלכולם יהיה נעים ונח צריך לתקשר והרבה. לא רק בתקשורת ישירה. אלא בניואנסים הקטנים בתקשורת הבין אישית. ללא מסיכות ובלי לקחת כמובן מאליו שמי שמולך מבין את הכוונה שלך .

אני מתה על זה.

על שפת הגוף המדברת.

על המבע והמבט. 

על שיח מיני אחר לחלוטין, תשוקתי, חייתי. פראי מצד אחד, עדין ומתפלפל מהצד השני. שיח שהוא בין השורות.

אני עושה לו עיניים מהרגע שהוא נכנס.

הוא חתיך. ויש לו חיוך נעים.

אחרי כשעה, שאני בטוחה שהוא לא שם לב, הוא ניגש אלי ומציע לי, עם חיוך ושובבות ועיניים מנצנצות, הצטרף אליו ואל מי שהייתה איתו.

אני מתלבטת. ולבסוף אני מצטרפת אליהם. 

משהו סוחף קורה בינינו. במגע. בחשמל. מהר מאוד ההיא מוותרת. ואני קצת מתבאסת מזה, כי בסיטואציות האלה, יש לפעמים הרבה דבש שאפשר להפיק. תחושות אחרות לחלוטין. 

מישהי מהממת ניגשת אליו ואני מרגישה אותו לא באותה הנינוחות. "אישתי" הוא אומר לי. אני משחררת אותו מחיכי, כדי לוודא איתה שהכל בסדר.

מרחב פתוח או לא, אני לא אוהבת לגרום לתחושה כזו למישהי שנמצאת מולי. 

הם משוחחים קצת. מחפשים משהו בתיק. ואז הם חוזרים אלי.

"מצטערת שהפרעתי" היא אומרת לי בקולה המתוק "הייתי צריכה משהו מהתיק".

"זה בסדר גמור"

אני בוחנת אותה. היא מאוד יפה. נעימה. רכה. יש לה מבט מנצנץ בעיניים. בול הטעם שלי.

היא מתרחקת קצת, לאפשר לו ולי לחזור אלינו.

אבל העניין שלי השתנה. ממנו אליה.

"אל תלכי" אני אומרת לה "בואי"