בין מיליון ההודעות בינינו שהוא יוזם לרוב,
ובין שיחות הפון הארוכות והמצחיקות,
כבר קצת שכחתי מה זה כל כך הרבה יחס ותשומת לב.
לא כי ביקשתי.
כי הוא יוזם.
כי בא לו.
וזה נעים לי ממש ועושה לי רטוב בין הרגליים.
ואם קודם חשבתי שנחזיק מעמד יחד איזה חודש, אז עכשיו אני בטוחה שזה יהיה לפחות לחודש וחצי :)
פעם בכלל לא הייתי נכנסת לכאלה יחסים. וחבל. כי מצד שני גם יחסים שחשבתי שיגיעו לשיבה טובה נגמרו בסוף. ובשם היחסים האלו , וההבטחה הלא חקוקה בסלע לעתיד שכזה קצת ויתרתי על מי שאני.
וחבל ממש שכך.
ואני דווקא סנגור גדול של רגש ותקשורת.
~~~~~~~~~
הוא מתקשר אלי ואנחנו מקשקשים.
מתאמים מה נעשה כשניפגש ומה יהיה בסשן הקרוב, וכמה,
איך עבר היום שלו, ואיך שלי, מתובל במלא טיזינג ותשוקה בין השורות, שמדייקת את הצרכים השונים שלנו, ואת מה שהנפש מסוגלת ולא מסוגלת לאפשר.
כי גם בכל הא.מומוגמיות הזו, יש גבולות. ברורים. מאוד.
ואז אני נכנסת למיטה והוא מלווה אותי בקולו.
מצמידה צעצוע לדגדגן, ושומעת לו.
לפרטים.
לתיאורים.
למילות התואר.
לסדר הפעולות.
לנשימות שבקולו.
ואני גומרת בקול.
הקול שלי, כשאני גומרת, הוא מאוד מסויים וקשה לטעות ולחשוב שזה משהו אחר.
אז הוא יודע בדיוק מתי זה.
והוא מפסיק.
ומאחל לי לילה טוב במתיקות ובדיסונס מטורף שאני נמסה ממנו לחלוטין.
חושבת לעצמי- זה אשכרה קרה עכשיו? אני? מלכת הפיסי, ועזבו אותי באמא שלכם מהפעלות מרחוק?
מחייכת חיוך דבילי ונכנסת להתקלח.
וכיף לי.
ומפתיע לי.
מאוד.
