יומן מסע

יש לי יום מהגיהנום. 

פגישה אחרי פגישה אחרי פגישה, וכל מה שיכול להתחרפן בהן- מתחרפן. 

על מה שיכול להשתבש - משתבש,

וכל מה שפוחדים שיתממש- אכן קורה.

מרפי, נו. לבטח אני לא היחידה שפוגשת בו לעיתים. יום שכזה.

ובין פגישות הזום אני עוצמת את העיניים ונזכרת באורגזמה העוצמתית שהענקת לי אתמול. 

ומתעטפת בה.

מתנחמת בה.

~~~~~~~~~

אני נכנסת להתקלח והוא מוריד את הבגדים שלו ונכנס אחרי.  מוריד אותי לישיבה עם הגב לקיר, ברכיים מקופלות, תחת באויר, פה פתוח.

מזיין לי את הפה. אין לי איך לברוח לאחור. יש קיר מאחורי. אז אני מכילה. את העומק והקצב שהוא בוחר לתת. 

~~~~~~~~~~

סיכמנו שאין כאב היום. אז אין. יש עוד שאריות סימנים קלים על התחת מלפני שבוע וחצי, ואנחנו רוצים שזה יבריא לקראת הפעם הבאה, שכבר ממש ממש קרובה.

במקום זה הוא מחטיף לי פה ושם המקומות אחרים. אני מתכווצת וצווחת ומתגוננת.

"הלו. אני מזוכיסטית בריבוע של  10/15 על התחת, בשאר המקומות אני עדינה" אני מצהירה.

בתגובה הוא סותר לי על השד.

"לאאאאא. איה!" אני צווחת שוב חצי בהומור ומתכווצת מכאב- אמיתי. 

"מה זה 'לא'?! מה זה 'לא'?!" הוא עונה לי באותו מטבע- חצי בצחוק וחצי רציני. ואז אני מרגישה יד שנשלחת אלי ולופטת אותי סביב הצואר.

~~~~~~~~~~

הוא חודר לאט ובניאות קטנות.  בדיוק לפי הספר (הלא כקיים).

אבל הוא גדול במיוחד, אז זה עדין כואב לי. 

אני מייללת. אבל אני מנוסה מספיק לדעת שבצד הכאב הגדול מחכה עונג גדול לא פחות. ואני עדין מיילת מאוד.

"לצאת?"

"לא"

הוא מתחיל לצחוק תוך כדי. אבל לי זה עדין כואב אז לי קצת פחות מצחיק. אני מתרכזת בלהכיל.

לאט לאט החדירה ההדוקה הופכת קלה יותר. הוא נכנס עמוק לכל אורכו, וחזק. בקצב אחיד, ממכר. אני מדיינת את המבט הזה שיש לו בעיניים כשהוא מכאיב, ובגוף שלי, המתפס כלפי מעלה.  וזה לא לוקח הרבה זמן, ואני מתכווצת עליו, וגומרת. 

~~~~~~~~~~

ברכב אנחנו מדברים על גבולות מבלי הכותרת המלחיצה.  מה מותר לשנינו. מה אסור. מה דוקר לי, ואיך מתמודדים יחד. עוד לא גיליתי אם משהו דוקר לו. אולי פעם הוא יסמוך עלי מספיק כדי לגלות לי. 

מציירים קוי מתאר של תזוזה מהקוים האלה, מקרים ותגובות. 

ויש בי אמון. הרבה אמון. 

וזה חשוב לי לא פחות.