הפאניקה שאחזקה בי ביום שבת אחר הצהרים,
האימה המטורפת שהייתי שרויה בה, אימה כזו מטורפת שלא חויתי מעודי,
עשתה לי פצע.
אני לא רואה את הפצע.
אבל הוא שם.
זה כאילו יצאתי מרכב שעבר תאונת דרכים, ואיזה איבר נשבר, ודם ניגר לכל עבר.
רק שאת הפצע הזה לא רואים.
בימים ראשונים התקשתי לתפקד ממש.
התקשתי לנשום. גם מהאימה שעוד עטפה אותי. כשהגיע הידיעה על המוות של החברים, שאיתם דיברתי רק יום לפני, שאיתם קבענו תכניות לשבועות הקרובים- אפילו לא יכולתי לבכות.
הבכי הגיע רק אחר כך.
עם החיבוק.
אבל כשהוא הגיע הוא פשוט לא פסק.
אחר כך התחיל הכעס.
ממש כעס נוראי. זעם.
על מי שצריך להיות פה פיסית והוא לא פה.
צריך, כן. חייב.
על אנשים שמעולם לא הרגישו מה זה להיות תחת הטילים יותר מפעם ב.. אם בכלל, ואני כבר לא מדברת על האימה שאני עברתי בשבת, שלא מגיע לקרסוליים של אנשי העוטף הגיבורים, ששולחים לי טיפים מועתקים בפייס או בווטסאפ איך כדאי לי להתמודד עם חרדה. תודה באמת. מזל ששלחתם.
או העתק של הוראת פיקוד העורף להכין את הממד.
למי זה עוזר חוץ מלכם? הרגשתם שעשיתם משהו? שתרמתם? איזה התנשאות מעלי צריך, איזה ניתוק ממני צריך, כדי לחשוב שזה מה שחשוב ושזה מה שאני צריכה. איזו אטימות ריגשית.
כעס מטורף על המדינה שלי. שהייתה עסוקה, הרבה מאוד זמן, בכל מה שטפל. ימין ושמאל. הייתה עסוקה בג'ובים, ובכח פרלמנטרי. הייתה עסוקה בהשרדות פוליטית.
היחידים שייקחו אחריות ביום שאחרי יהיו אנשי צבא. אנשי משרד הביטחון. מוסד שבכ. אני חותמת על זה כבר היום.
והגלגל ימשיך להסתובב.
בתוך המקום הבאמת נמוך הזה, האבל והפצוע הזה, מצאתי חוזק באנשים אחרים בחיי ובטוב שהם עושים. באיכויות האנושיות שגיליתי בהם. שהם כל כולם מעשים. מעשים ומעט מילים. ומעשיהם דיברו אלי יותר מהכל.
והם עושים המון. מתוך הכי הפנימי שלהם.
כתבתי על זה בעבר, ונראה שלא יהיה מספיק אף פעם לכתוב על זה שוב.
עולים על מדים,
מתנדבים,
מסיעים,
תורמים זמן, וכח ,
מסעיים,
מקפיצים חיילים,
לא עוזבים את הבית, למרות שהוא בוער. תרתי משמע. כי זה הבית ונלחמים עליו.
שמים מחלוקות בצד.
אגו בצד.
אנשים שהם מדהימים, שהחשיפה שלי למדהימותם, הרימה אותי, ודחםה אותי למעלה. והחלה לתפור את הפצע הפתוח האישי שלי, תפר אחר תפר. עם מחט, וללא חומר הרדמה.
והוא עוד יסגר.
אני עוד אנשום רגוע יותר , ולא אזכר כל יום בש' ובש'. כזה זוג שהם היו. אינטליגנטים. יפים. חכמים. רגישים. כשרונים. נעימי הליכות. ארץ ישראל היפה בהתגלמותה.
בפצע הפתוח שעוד מכווץ לי את בית החזה.
עוד מוריד לי דמעות מהעינים, ככה פתאום, בהתפרצות באמצע היום.
עושה אינסומיה אלא אם אני מוחזקת כמו ילדה.
שעושה לי פחד מהחושך. או פחד מרעשים הלילה.
זה ייקח זמן. אבל אני עוד אתגבר.
אני יודעת את זה.
כי ככה אני בנויה. כי אין לי ארץ אחרת וזו לא סיסמא עבורי. כי אני אתעל את הזמן שלי לתרומה ולעשייה בחלקה שלי, במה שאני יכולה.
רק איך מתגברים על הכעס המעכל הזה,
ואיך בוחרים להסתכל על הטוב מסביב ואיך חוזרים להאמין בו?
