החתולה שלי , המפלצת הלבנה שלי, ישנה לי על הראש, למרות שיש היום מלא מקום לידי במיטה.
מחר לא יהיה.
מחר, אני כבר יודעת, באופן מתריס, היא תישן בחדר של אחד הילדים.
היא מפחדת ממך.
גם אני מפחדת ממך.
כשנכנסת בך רוח סערה באופן מפתיע. תנועות הגוף שלך אלימות בצורה מעוררת השראה, לפיתות שלך אגרסיביות, והמכות לא תואמות את הקצת הנורמלי, ההרמוני, ההדרגתי שיש לעיתים בסשן.
אז אני מפחדת ממך.
כשאתה משתמש בלי לעשות הרבה חשבון, לרמת הכאב והסבל שלי. לא משנה אם אני מבקשת. אם אני מתחננת. אם אני בוכה. אתה בשלך. מתחיל חזק ורק מגביר.
אני מפחדת ממך.
באותו הרגע, שבו גבולות הגוף שלי נמחקות לתוך הרצונות שלך. ואני שוכבת שם, במנח שבו שמת וקיבעת אותי, בלי היכולת לזוז, ומכילה. אני לא קשורה. לא צריך לקשור אותי שם. הפתרון פשוט. אם אני זזה אז אני חוטפת פי כמה. אז אני באמת מנסה לא לזוז.
כי אני מפחדת ממך.
מפחדת שלא אצליח להכיל. מפחדת שלא תזהה שאני בקצה. מפחדת שלא אוכל לעמוד בזה. מפחדת לדבר.
מפחד להנות מהסיטואציה.
מפחדת שייגמר.
והסבל הנפשי הזה שאני מתארת פה, אני גם מפחדת ממנו, ואני גם צריכה אותו.
אני מפחדת ממך, ואני צריכה אותך, בדיוק כך.
אני מפחדת ממך, רוצה להמשיך לפחד.
