יומן מסע

אני עושה הליכת ערב תחת סאונד טרק של פיגוזים. אני לא גרה קו ראשון. זה צריך להיות פיגוזים ממש ממש כבדים כדי שאני אשמע אותם כך.באופן מרעיד אדמה.

התעצלתי כל הערב. אז אני עושה הליכה די מאוחר. חשוך פה וכולם ספונים בבתיהם. אני לא יכולה שלא לפחד שמאיזה פינה חשוכה יצא עלי איזה מחבל. זו אני שכבר שרוטה, ככה? או שזו תשובה אחרת, פשוטה יותר. אני לא סומכת עד הסוף על מעטפת ההגנה הצהלית ועל היכולת הצבאית למנוע ב 100% הסתננות אפשרית.

קו הגנה לעולם יפול. 

בסופו של דבר.

עושה סיבוב במושב ודואגת לילדים, מטר ממני, במיטותיהם בבית.

תוצאות שקטות של טראומת מלחמה ושריטות של להיות בתודעת מצב השרדותי.

סעמק אולי נמות מחר.

אולי מטיל. אולי מכדור. אולי בדרך לעבודה. אולי במילואים ואולי באחד המחסומים.

אבל קודם בוא נחייה. 

בוא נאהב. 

בוא נאהב כל כך חזק שזה יכאב לנו בבית החזה. 

בוא נאהב כמו שלא אהבנו אף פעם. בכל הרגשות הטובים שיש. קצת גם ברעים.

כי יודעים.

בוא נאהב בחום. בהתמסרות, בהשקעה, בתמיכה, במתן קדימות ועדיפות.

בהכי קל ובהכי קשה. כשאני הכי מעצבנת וחסרת סבלנות. ואתה הכי שתקן והכי מרוחק.

בוא נאהב בפתיחת הלב, ובהסרת החומות. 

בלעשות למען.

בלהודות בטעויות, בעיקר כי הן לא בכוונה. בלנסות להשתפר תמיד. בלזהות כאבים אמיתיים של הפרטנר שלך ולהודות בחלקך בהם.

בלהקשיב.

בלהיות בית אחד לשני. מקום בטוח ועוטף. מקום שבוא רואים אותך ובו אתה מוגן. 

בוא נאהב כאילו אין לנו מחר, ובוא נאהב כאילו כל העתיד הוא שלנו.

בוא נחלום יחד ביחד.

בוא ניתן לסקס ולבדסמ להיות ההתגלמות של אותו החלום בדיוק.

בוא נאהב עכשיו.

בוא נאהב חזק.

בוא.