אני ממש טובה בלהדחיק.
מעולה ממש.
זה עובד לי נהדר בעבודה כי במקום להתעמק בקושי ולהתחרבש במה אי אפשר, אני מפלחת את דרכי תוך כדי. זה די מוצלח אפילו. מוערך ומתוגמל.
אבל החיים הם לא העבודה. ואת רוב הקשיים שלי, שאני מטאטא מתחת לשטיח כדי לעטות על עצמי חיוך רחב ו"להמשיך קדימה" - אני לא מראה. לא משתפת. אולי כי חלקית, אני אוהבת לסבול. אוהבת שכואב לי. גם אם זה ממש עמוק ביפנים. גם אם זה שורט. גם אם יש מצב שזו צלקת שלא תתרפא.
מה שלומך? הכל טוב.
איך את? הכל בסדר.
מכירים את הכל בסדר הזה, כשזה לא בסדר ובא לך לצעוק?
את מקווה שמי מולך יראה אותך גם מאחורי החיוך. את שמחה כשזה קורה, את עוברת הלאה כשזה לא. את בוחרת לגרד את עצמך מהתחתית שאת מרגישה בה ולהסתכל על הטוב. להחזיר את עצמך מהעיסה, אך תוך המוצק שאת.
אבל את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה. וחלקים נופלים ממך לאט לאט, משוייפים, משאירים אחריהם אבק.
ובסופו של יום את עייפה.
ולפעמים גם את מגיעה לנקודת קצה. נשבר לך לטאטא. וגם נגמר לך השטיח.
וכשזה קורה, זה כואב לא פחות. כי שם, את גם לא יודעת מה לעשות. שם יש פחד, ובדידות, וחוסר אונים ורחמים עצמיים. כל כך הרבה רחמים עצמיים שאת לא אוהבת את עצמך יותר. אז את מעדיפה להדחיק.
והאמת היא אולי, שאת לא מכירה אחרת. ואולי אין אחרת. אולי זה החיים. זה כל מה שיש.
* * * * * * * * * *
הייתה אמורה להיות פה תמונה, כי אני ממש ממש צריכה צומי, אבל אני לא מצליחה לייצר שום תמונה שלי שאני אוהבת לאחרונה. אז,קחו משהו ישן.
* * * * * * * * * *
עריכה מאוחרת-
צריכה עזרה של מי שיודע מה הוא עושה (ושאנחנו מכירים) בלשים שני ג'מבו עם קצה עגול (לתלייה) מעל המיטה שלי.