לפני 9 שנים. יום שלישי, 6 בספטמבר 2016 בשעה 9:08
אחרי שההתלהבות מצטננת.
ואני נשארת לחשוב עם עצמי.
מי אני?
מה אני רוצה?
וכשעוד סשן נקבע ברקע, והרעב שבי נותן את אותותיו על גופי ועל מחשבתי, האם אני עוצרת לחשוב על הצורך? או האם זו החרמנות קובעת? הרעב שלי לא יודע שובע, ולפעמים הוא מחליט במקומי.
מי מחליט הפעם?
כשאני בציפיה לראותך, את מי אני רוצה לראות? את המאהב המסעיר?את הדום הקשוח? את החבר המכיל?את שלושתם?
האם אהיה מספיק חזקה להכיל אותך, כמו שאתה מכיל אותי? לקרוא אותך, כמו שאתה קורא אותי, להאמין בך? לתת לך את צרכיך, כפי שאתה מביע אותם?
ועם עצם הנוכחות שלי, מקשה עליך?
מהדילמה קשה עלי מנשוא.
יכולה לשאול אותך על המאזן. ברור שהוא לטובתי.
יודעת שקשה לך.
לא בגללי.
בגלל עצמך.
אל.תוותר.עלי.