יש רגעים שאת רוצה שימשכו.
את מסתכלת אחורה,
מעכלת את מה שהיה,
ורוצה שהרגע ימשך.
איזה רגע?
אם הייתי צריכה לבחור רק אחד מתוך הזמן איתך? איזה רגע הייתי בוחרת?
האם הרגע בו אמרת "דברי אלי"? כי זה רגע שאני מבינה בו שאתה דואג.
אתה לא תעשה לי נזק.
אני סומכת עליך בעיניים עצומות. (או מכוסות 😄 ).
האם זה הרגע שבו קיבלתי הסבר על מהותה של הסתירה?
כי זה הרגע שבו מתחדדת בי ההבנה שיש לך ידע וניסיון. ואני סאקרית של אלו.
האם זה הרגע שבוא אתה מצלם? רק כדי שלי יהיה זיכרון? רק כי לי יש חשק להתרברב.
כי זה הרגע שבו אני יודעת שאתה סומך עלי. שאכבד את פרטיותך.
האם זה רגע העונג, שמיצי יוצאים ממני ואין אפילו יכולת לענות לך מה מענג אותי יותר?.
באמת צריך להסביר את הרגע הזה?
האם זה הרגע בוא אתה מתפוצץ בתוכי?
ובזה הרגע אני יודעת שטוב לך. יודעת באמת שיש לך עונג גופני ממני.
האם זה הקרקוש של האזעקים ברגלי ובידי?
האם זה החגורה המקבעת אותי למקומי?
כל כך הרבה רגעים.
זיכרונות.
אבל.
הענוג בהם-
מילותיך כשלאחר המעשה.
היית טובה.
שתדעי.
אלך לישון בטוב.
היום.
בזכות הרגעים שהענקת לי.
גם אני.
תודה.