יומן מסע

אני תמיד ממושמעת לך.

תמיד.

ילדה טובה.

צעצוע כנועה.

תחושת הריצוי הזו שבי חזקה.

ומעבר לטיפוח השפחה שבי, מהרגע שנסעתי ממך, המשמעת מקבלת צורה אחרת עבורי.

זה הקשר בינינו. 

הציות שלי אליך. 

זו השייכות. 

זה הביטוי להיותי שלך. 

האם זה טיפשי שכך אני מרגישה? 

האם זה רק הגעגוע הגובר עלי?

ואם אהיה ממושמעת ממש,

אתאמץ,

אשקיע,

אזכה לראותך מהר יותר?

לשבת למרגלותיך?

לחוש את צריבת השוט על עורי?

אני כולי געגועים. 

המילים יוצאות ממני. 

עשרות של מיילים. 

ואני תוהה קשוח. 

לא יכולה שלא לשאול. 

ולקוות לתשובה. 

לאו דוקא במילים. 

במגע. 

במעשה.

במפגש. 

מה המשמעת שלי עושה לך? :)

תמונה מסשן יומולדת. 

זה שלך. 

תאדים בי סימני גאווה. 

מתגעגעת.