יומן מסע

קשוח,

יש פעמים בחיים שאתה מניח את הבולשיט בצד. אתה חי כמו שאתה צריך. מתנהל כמו שאתה יודע. עובד במשרה מכובדת. מלך בממלכתך. אחד שדופקים לו חשבון.
זה ניכר באיך שאתה הולך. מדבר. נושם. 
זה זורם לך בורידים.

אני האומנות שלך.
איתי אתה אומן.

גופי כבד קאנבס לשימושך,

נפשי כמבוך שקורא עליך תיגר.

אני אאפשר לך להיות אתה במובנים שאתה צריך. אני אבין מה אתה צריך לעיתים יותר טוב ממך. גם מבלי לדבר.

 אני אסבול לתת לך את זה. אני אכאב למען שנינו.

ואתה יודע למה?
כי אתה קורא אותי כמו שאף אחד לא קרא אותי מעולם. כי גם כשאני לא מדברת - אתה חודר למעמקי נשמתי.

כי איתך, זה בסדר להיות "אני". 

כי איתך זה מותר.

רק איתך.

אתה גורם לי להרגיש כלבונת קטנה, מובלת, אך אם זאת בטוחה ומסוגלת.

אתה מוריד את הסאבית שבי מטה, ובכך מאפשר לאישה החזקה לגדול.

צעצוע.
מרסק את החומות שלי.
מאתגר.

לא יודעת איך אומרים תודה על מתנה שכזו. לא בטוחה שאפשר.

אני שייכת לך, ובא לי לצעוק את זה לכל העולם שמסביב. 
אני שייכת לך, כי אתה לא צריך בולשיט.
לא צריך משחקים.

רק ציות.

זהו, בעיני,  רוך אגרסיבי במהותו. 

 

 

נ.ב.

אני מתגעגעת כל כך. 

חזור כבר כי כמות הפוסטים והמיילים לא סבירה 😄 ומישהו (או משהו) צריך כבר לסתום לי את הפה.