אז שני המנייקים יושבים לי על הכתפיים.
היום הלבן שותק בצורה חשודה.
האדום לא סותם את הפה.
שיסתום קצת אני אומרת לו.
כאילו שאני עצמי לא יודעת.
כאילו לי עצמי אין חששות.
כמה מנייק הוא האדום הזה.
ובמקום לכתוב לך פוסט מדהים, דום, יוצא בליל מילים מפוחדות.
איזו שטות.
פספוס של פוסט.
ואולי זה שטות בכלל ההרגשה הזו שלי.
תמיד מרגישה שאם יש לי משהו שהוא טוב בחיי, אז הוא בטוח עם פג תוקף. מהרגע שהוא החל. שעון חול שאוזל. כי לא מגיע לי טוב.
ואתה טוב דום.
טוב לי.
ואני מתגעגעת אל הטוב הזה.
אל האישור הזה שלך לשבת למרגלותיך.
זה הכל האדום הזה אשם. לא מצליחה לגרש אותו.
והלבן, יושב ומחכה.
ממתין לך.
או אז הוא מדבר המנייק.
לא סותם.
שניהם מנייקים בעצם.
שיסתמו שניהם.
ואני אהיה מרוצה. ממה שיש. בינינו.
מהקצת שהוא בעצם המון.
ממני
ממך
ממגע
מציפיה
מקרבה
ממקום
בעולם
שהוא
שלנו.
שלי
ושלך
מתגעגעת
סאבית מתגעגעת לדום שלה. סופרת ימים זוגיים ואי זוגיים.
אין תחליפים הרי.
רק געגוע.
אליך.
דום.
