אני קוראת את המייל שלך שוב ושוב.
הכוס שלי כך כך רגיש עכשיו.
אני זונה של המילים שלך.
רואה מייל ארוך ממך ונרטבת.
קוראת שאתה רוצה עוד ומטפטפת.
כי גם אני רוצה עוד.
מזכירה לעצמי "נטפס מעלה מעלה אט אט"
הקצב שלו.
הוא יודע מה הוא עושה.
ואתה אכן יודע.
הקצב הזה ממכר אותי עוד.
קושר אותי.
כובל.
אני חושבת שאתה מודע לזה ואני יכולה לשים כסף על זה שאתה מחייך עכשיו. חיוך כזה של ניצחון קטן.
כי כשאני קוראת לך, אדוני,
זה בא לי מבפנים.
ממש ממש מבפנים
ואתה גרמת לזה להיות כך.
גם את זה אתה יודע.
וזה שאני רוצה עוד,
ועוד הרבה.
זה בזכות הקצב הזה שלך.
ואני אכן רוצה עוד.
פתוחה לעוד- פיסית ונפשית..
מעניין שמעולם לא דיברנו על גבולות
ואיתך -לא צריך גם.
ותכלס, גם מילת ביטחון לא צריך.
אני סומכת עליך.
לגמרי.
אדוני
כי כשאתה מנמיך אותי -אתה מרים אותי גבוה יותר אחר כך.
כשאתה מכאיב- אתה מחזק
וכשאתה משפיל- אתה מרומם.
זה לא האקט- ההצלפה , ההשתנה, הקשירה. אמרתי כבר כמה פעמים שזה משהו נפשי. זה מעבר.
זה שזה בא מידך.
רק מידך יש לזה אפקט חיובי.
רק מידך זו מתנה.
שלך אלי.
זונה שלך.
רכושך לחלוטין אדוני.
יותר יותר עם כל מייל
יותר ויותר עם כל סשן.
ולאט לאט נרגע מהראשוניות (זה לא קרה עדין?)
ולאט לאט ניכנס לשגרה
ונצלול עמוק.
ואני חושבת שדווקא הרוגע יאפשר לנו להגיע למצולות עמוקים יותר בנפש. גם שלך וגם שלי.
ואני מעוניינת בזה.
למתוח את הגבולות שלי
להרחיבם.
לבדוק עם עצמי מה אני מסוגלת לתת לך
ועוד לא התחלתי לתת בכלל.
ואני רוצה לתת לך.
לא פחות מזה שאני רוצה שתיקח.
כי
אני
שייכת
לך
צעצוע
