יומן מסע

אני נולדתי בת 100.

כבדה. 

אבל כשאני נדרשת לכך, מרעב, ומחוסר, מסתבר שאני אחלה ספונטנית.

אדוני. 

תודה שלימדת אותי שיעור ב'איך להיות ספונטנית' היום. 

ובגלל הספונטניות כל שהיה לנו זה את החגורה שלך. ואת ידיך.

אני מכורה לידיך.

אני מכורה לחגורה שלך.

כל סימן שאחד מהם מותיר עלי גורם לי לרצות סימן נוסף.

ואני גאה בסימנים.

ואני רוצה עוד מהם. 

אני רוצה לאפשר לך שחרור. 

לשחרר את הצד הסאדיסטי שלך ולתת לך פורקן, אדוני. 

כי זה מה שאתה נותן לי, אדוני. שי בדמות פורקן. שחרור.

צעד אחד צעד. 

נזלתי היום, אדוני. 

נזלתי כשהכאבת לשדי.

נזלתי כהצלפת.

ונזלתי שהשתנת עלי.

ואז אספת אותי אליך וחדרת אותי. 

בכל מקום שרק ניתן.

ואני, הקשבתי לדבריך, לפקודותיך והוראותיך אלי, ורק הוספתי לנזול. 

עונג מטפטף ממני. 

עונג שלא ניתן להכיל. 

עונג וציפיה שבאה אל סופה ותשוקה. 

יש משהו עמוק בבדסמ הזה.

שחודר לי לנפש.

בפנים בפנים.

ואני שלך אדוני. 

למד אותי להיות שלך. 

למד אותי לשמש אותך כראוי.

כמו שאתה צריך שאהיה. 

למד אותי. 

ואגמול לך בכך, שאהיה תלמידה טובה.

אני מחייכת עכשיו, אדוני.

רושמת.

נזכרת.

ומחייכת.

ככה מחייכים,  מסתבר, כשמתנהגים בספונטניות. 

_{ולסיום.} 

_{אתה צילמת.} 

_{אז זו אומנות.} 

_{ומבחינתי זו הדרך היחידה לכבד אומנות שלך}