זה מן קטע כזה שאני לא מצליחה לפצח.
איך שאתה משפיע על הנימים שלי.
הולכת לישון איתך בלילות, מתעוררת איתך בבקרים ומתגעגעת אליך בין לבין.
אני מוכוונת אליך.
ממש לגמרי שכך.
הראש חושב עליך ללא לאות או הפסקה או מנוח.
מצב הרוח משתפר לשמע קולך.
הגוף נוזל למגע.
אני נוזלת מהמח, גולשת במורד הבטן ונשפכת מהכוס.
לנוכח היותך בחיי.
לנוכח מה שנבנה בינינו והולך וגדל בי, הולך ומתעצם בי.
ואולי זה לא חטא גדול לחוש אושר וסיפוק אנוכיים למדי.
אני בוחרת לבקש, אדוני, אפילו שטרם פג תוקפו של החודש השלם.
רק כדי לשמוע שמאשר.
אני קשורה ועקודה, קטנה וכואבת, אני שלך עוד ועוד.
כשאני מועצמת על ידך, אני נקשרת אליך עוד ועוד, מסומנת בידייך החשופות, בקיין ושוט וחגורה שאליהם אני מכורה, בוכיה, סומכת ובטוחה.
וטוב לי , אדוני.
אתה עושה לי כל כך טוב.
השדים שלי, שקיימים בי ישנים. רדומים.
אין חלומות רעים עם ריחות לא מזוהים באוויר.
אין התעוררויות באמצע הלילה עם פחד קדמוני שעוטף אותי.
אתה וכל הוויתך שבך- גופנית, פיסית, נפשית,
אתה ורק אתה.
אני לא יודעת לתת לזה שם, אדוני.
התמסרות נראית לי מילה גדולה כזו.
גם מילים אחרות נראות לי קטנות מדי לתיאור הרגש הפועם בי.
ורק מבקשת, בקשה חרישית אך עיקשת, הכתובה טרם זמנה הרישמי- להמשיך להיות שלך.
התעוררתי רגשנית הבוקר , אדוני.
זה הגעגוע אשם. :)
או אולי אין אשמים בעצם.
רק רגשות.
ורצון לא נגמר לעשות לך, לנו טוב.
מתגעגעת.
}{
