אני עוצמת עיניים ונזכרת בסשנים האינטנסיביים יותר שלנו.
כאלה שייבבתי בהם.
שפחדתי.
שנזלתי.
שהרגשתי עטופה ואהובה.
משוחררת ומוכלת.
שעצרת כי הרגשת את הקצה, וכי לא הצלחתי להגיד את מילת הביטחון.
הזכרונות מנחמים אותי ומחייכים.
אני יודעת שאין לי מנוס.
ממך.
מאיתנו.
אין לי דרך יציאה.
אני כבולה אליך.
ואני זקוקה לך. לכולך. לכל מה שיש בך.
וכל מה שעובר בתוכי עכשיו.
ערבוביה שלמה של רגשות קשים שמלקים בי.
חצי מהם - יעלם לשמע קולך.
חצי האחר- יימחק למגע שלך על עורי.
אני לא מאזוכיסטית אדוני.
אבל אני זקוקה לכאב מידך, שתצייר עלי, שתשאיר לי הוכחה למחורת שלא חלמתי את שהיה, שראשי לא בדה זאת.
שתיקח אותי לקצה שלי.
זקוקה למאמץ עבורינו.
זקוקה לתענוג שלך שבלהעניק לי.
לגמור.
להרגיש חיה.
לעשות טוב.
אני זקוקה לך כדי לנשום.
לחיות.
אני שקופה אדוני.
על אוטומט.
לגמרי מיותרת.
בכל מקום מאשר איתך.
אני, האמתית וחופשיה, קיימת רק איתך, אדוני.
בבקשה אדוני.
מבקשת להיות.
♡
