אני לא מהמנתחים.
מעולם לא הייתי.
מעדיפה להקשיב ללב ולכוס.
ברוב הפעמים, הגוף יודע יותר טוב מהראש, והוא גם יודע להוביל למה שהוא צריך.
לא מתמודדת עם שאלות קשות.
לא שואלת את עצמי למה אני צריכה את הבדס"מ.
לא שואלת את עצמי איך זה שאין חלומות רעים ואין ריחות מוזרים באוויר דווקא בלילות מסומנים, מלאים בעונג כאוב.
לא שואלת את עצמי למה אני צריכה פחד.
פחד אמיתי, כזה שגורם לרגלי לרעוד, כזה שגורם לליבי לדפוק, כזה שגורם לי ליילל.
פחד מיוחד כזה, שאני מסוגלת להכיל בתוכי, שבא לידי ביטוי, רק כשאני חשה מוגנת. איתך.
לא שואלת את עצמי למה אני צריכה נוקשות ולמה צריכה הגבלת תנועה, מאמץ.
דיסוננס מתוק בין הכאב שאתה מעניק לי ולתחושת החום העוטפת אותי בהוויתך.
צריכה אותך חזק מולי. קובע. מוביל.
לא שואלת שאלות קשות.
לא שואלת כלום.
לא מתמודדת.
לא מתעמקת במחשבות שיש לי תחושה שאת התשובות שלהן אני לא רוצה למצוא. יותר מדי חורים בזיכרון. מתקופות מוקדמות מדי.
אני מחזיקה את הלב המטפטף שלי על כפות ידי.
הגוף שלי, שלא מקבל אספקה שוטפת של דם, מתנוון וקופא.
אתה מרגיש את הטפטופים, אדוני? הם חמים ויפים, נאים למראה, מרקמם סמיך ומגרה.
הלוואי והייתי יפה יותר.
הלוואי והייתי חכמה יותר.
הלוואי ולא הייתי פחדנית.
תוריד לי עוד שכבה , אדוני.
בוא נצלול יותר עמוק.
ללא פחדים וללא חרטות.
בוא נתעלם מהקשיים שמסביב ונדע פשוט ובפשטות – להיות.
אני אהיה עבורך שחרור ואתה המשך לי להיות לי חבל הצלה מעצמי.
בוא נרוץ עירומים בשדות ונשחק בפלגי המים הזורמים לאיטם לאורך קו האופק.
בוא נהיה מאושרים, גם אם למעט מדי ולקצר מדי.
בוא נעשה אהבה.
