אני עומדת עם הפנים לקיר.
הסשנים שלנו התחילו להיות אינטנסיביים יותר. אבל גם ממכרים אליך. גורמים לי להקשרות אחרת ממה שהכרתי, שאינני יודעת להסביר בכלל.
מפחידים וכואבים, וגם מורידים מטה, וכובלים.
מסמנים לזמן ארוך יותר. משייכים.
אז אני עומדת מול הקיר.
כמעט עירומה בחוטים שלי. תלבושת הזונה שלי, שומרת עלי לבל אתפרק.
זו לא אני עכשיו.
זו היא. הסאבית הזו שחיה בתוכי, מגלה את הצורך שלה, שגדל וטורף אותה, לאט לאט, אך בהתמדה עיקשת.
מפושקת.
כפות ידי פתוחות ונשענות לקיר.
שום דבר לא עוקד אותי מלבד הרצון החופשי שלי להיות עקודה לפקודתך.
זו הפעם הראשונה עם הקיין.
אני יודעת מקריאה ולימוד קודם שהוא כואב יותר, משוט, מחגורה.
זה מרגש אותי באופן שקשה לי להסביר. מלהיט אותי כילדה המגלה תגלית נועזת. מרטיב אותי ואני לא מבינה למה.
ואז הוא נוחת. הקיין.
הכאב הראשוני מגיע כמחצית השניה אחרי המגע.
וזה צורב לי, ומפתיעה בעוצמתו.
ואני מייבבת.
ושוב. ושוב. ושוב. בקצב.
אתה גם נצמד אלי מדי פעם.
מלטף ומנחם את המקום הכואב.
ואני מתנחמת בך ומייבבת.
אני לא עוצרת אותך.
שום כח בעולם לא יגרום לי לעצור אותך.
וכך זה ממשיך.
אתה שואל אותי מדי פעם איך אני. אבל אצלי- רק היבבות מתגברות.
כשתגאל אותי בעונג הזיון, אני כבר אהיה עיסה אחת רטובה- דמעות מעיני, רוק מפי המייבב וכוס המגיר נוזלי תשוקה מעורבים.
#זיכרון (כל כך רחוק ומתוק)(2)