זו מילה שכל כך קשה לי להגיד.
ממש קשה לי.
תמיד היה קשה.
הייתי אומרת את כל צבעי הקשת,
רק לא את הצבע הנכון.
האמירה שלה מלווה ברגשות אשם ותחושת כישלון אישית.
בפעם הקודמת היא לוותה גם במה שהמחשב הפנימי שלי עיבד כאכזבה שלך.
וזה גרם לי להתכנס פנימה ולהגיד "לעולם לא אומר שוב".
אז ביקשתי, אתה מבין? כדי לצאת מהלופ.
זה עניין של ביטחון בכלל. בנו.
אז ביקשתי.
זה הפתיעה אותך, שביקשתי?
זה כלל לא כדי למתוח ולבדוק גבולותי.
לא כי אני סאבית תובענית.
או מזו.
הגבולות לא רלוונטים בכלל. הם סתם קו כזה. שנע ונד ומשתנה וגדל. לא המהות. הם לא חשובים באמת.
זה כן כדי לשמוע אותך אומר- שאתה לא רוצה לטעות.
זה כן כדי לראות לך בעיניים שאכפת לך.
זה כן כדי לדעת שזה מותר לי, וחשוב בכלל להמשך שלנו- שאגיד.
זה כן כדי שתדע שאתה יכול להתפרק עלי. לשחרר רסן. לתת לדום ספייס שלך מקום.
זה כן כדי שתדע שיכול לסמוך עלי שלא אפיל את שנינו.
שנכון, במידה מסוימת אני עדינה.
וסף הכאב שלי נמוך, אבל הוא לא נמוך עד כדי כך.
שתדע שאני לא מוותרת בקלות.
שלא מזלזלת לרגע במילה הזו שיש לי. לא לוקחת כמובן מאליו.
זה כן כדי שאתה תרגיש בטוח לקחת אותנו לקצה.
זה כן כדי להתגבר. לעשות ריפרש למקום ההוא בראש.
זה היה אחד הסשנים הכי כואבים שלנו, אדוני.
ובמידה מסויימת גם בין הכי משחררים.
זה יקרה וזה יהיה ממקום אמיתי, אדוני.
שלוש פעמים.
זו מילה שממש קשה לי להגיד, אדוני.
תודה
♡
