המתח שבי בשיאו.
אני מוכוונת אליך. מתכוננת. מורידה מגננות. מפרקת מלבנים בחומות הגנה.
לא.
אני לא אוותר בקלות.
לא לעצמי ובטח שלא עלינו.
מעולם לא ויתרתי, וגם לא אעשה זאת הפעם.
זה לא הרצון להשבר, לשבור ולמתוח גבולות.
זה הרצון לתקן את הנעשה.
זה הרצון לחזור למותר.
וזה מלחמה, לא להסגר בתוך עצמי. לא לדפדף, למרות שזה יותר קל, יותר טבעי.
זה שוב ותמיד - אנחנו.
אני ואתה.
וזה מלא באהבה.
זה לא יכול להיות אחרת, מלבד אוהב.
זה לא יכול להיות אחרת , מלבד מפלח את הנשמה.
זה לא יכול להיות אחרת, מלבד כואב.
אני מאוננת עליך.
על הכאב שהיה בינינו, ועל זה שעתיד להגיע ממש בקרוב.
הדגדגן שלי נפוח ומתחנן,
אבל גמירה תהיה לו רק תחת ידיך,
כשתחליט.
אני מאוננת על המבט שלך,
מרטיבה מהעיניים המקשיחות,
המבט המחודד,
פיך רגוע וסגור.
מחפשת את הסאדיסט שבך, זה שאתה מפחד לעיתים לשחרר ומרסן אותו. שומר עלי מפניו ודואג לי. שמא לא אעמוד בקצב שלו, שמא אמעד.
והצחוק הזה,
לא מחביא.
לא מסתיר.
הוא לא מרמה.
או שהוא איננו או שהוא ישנו.
אני מתכוננת אליך אדוני,
אבל בעצם אין בזה צורך.
כי במצב התודעתי שלי, אני חיה ונושמת אותך.
אליך אני מוכנה תמיד.
}{.
תביט אדוני.
תצחק.