יומן מסע

יש לי שם לא מעט פחד.

הפחד מרחיק ממני מסוגלות.

זה לא פחד מהכאב, אם כי ברור לי שזה יכאב.

זה הפחד ממנו.

מהזרות שבמגע.

מהעוצמות.

אבל משהו בכל זאת מושך אותי שם.

משהו אמיתי בלב.

משהו חם. ורך. ועוטף.

ולמרות כל נורות ההגנה שלי שדלוקות, אני מנסה לאפשר.

אני לא מסוגלת הרבה כרגע.

הוא שובר עלי מקל עץ.

אני אומרת "צהוב".

ובחלקיק השניה שאני מרגישה כישלון, הוא מצליח "לתפוס" אותי.

שומע, זה לא יהיה קל איתי.

כי המקום הזה, שסומך ונותן, שמתמסר, הוא פגוע מדי.

הוא צריך את זה , ופוחד מזה.

אלו לא היו דמעות קושי.

אלו היו דמעות אבל על משהו עמוק שהיה קיים בי פעם, והמתתי.

ואינני מסוגלת להחיות.

אולי עם הזמן.

ואולי זה כל מה שיש עכשיו.

תודה לך.

תודה שהכלת אותי.

ותודה שנעתרת לי.