תחילת הערב אני נותנת לו לענוד לי קולר. הוא הראשון מזה חצי שנה שעושה את זה.
"אני שלך בהשאלה", אני מסבירה, "ל4 שעות."
אני מסבירה לו שיש לזה משמעות עבורי, זה משפיע עלי. מספרת לו על איך נסעתי שעה כל כיון רק כדי להחזיר את הקולר הקודם. יש לזה ערך בעיני, וזה מנגן לי בנימי נפשי, הגם אם אני מבינה שזה זמני.
ומהרגע שהקולר נסגר על צוארי אני אכן משתדלת להיות שלו, לכבד את המעמד הזה. זה לא יכול לקרות אחרת עבורי הערב. זה חייב להיות כך.
היא1: אנחנו עומדים במרכז החדר האדום. מפטפטים. היא ניגשת אלינו ומבקשת סשן. אני שואלת אותה אם גם אני יכולה. היא מאשרת לי. הוא מתחיל לסשן אותה. אני מצטרפת מדי פעם. מצליפה בה קצת יחד איתו. הוא קובע את הקצב וזה נעים לי. אני נוגעת בה מגע מנחם. בשדיה. בצווארה, בכוס. בנועם. היא רכה לי ונעימה. הוא סקסי ככה בעיני. כשהוא מרוכז בה, אבל לא שוכח אותי, וניכר עליו שהוא שומר עליה.
היא2: היא ניגשת אלי ומבקשת הצלפות ממני. רק ממני. אני מסכימה באהבה. היא לא מורידה את מכנסי הלייטקס שלה וסופגת את השוט והקיין שלי. היא מרטיבה אותי והיא אפילו לא יודעת.
היא3: היא ובן זוגה ניגשים אליו. היא אומרת לו שהיא לא חוותה מעולם והיא מבקשת 3 הצלפות בדיוק לניסיון. היא מבקשת רק ממנו. הוא מחמם אותה עם השוט בעדינות ומצליף בה 3 פעמים. אני צופה מהצד, מזהה שהוא לא בשיא הכח שלו, אפילו רחוק מזה. ואני מעריכה את זה שהוא שקול באופן הזה. היא באקסטזה. היא מבקשת עוד 3 ומקבלת. זה מספיק לה להתעופפות כללית. הוא מחבק אותה קרוב קרוב אליו ומסביר לבן זוגה שימשיך לחבק וללטף ולערסל עד שהיי שלה יורד.
אני מביטה לו בעינים. אני מבקשת בלי לבקש. מתחננת. הוא שואל "מה?" אני לא עונה. ממשיכה לבהות. הוא מחזיר אותה לבן זוגה. הוא מבין.
"בואי" הוא אומר לי ומוביל אותי לקרוס.
הוא מתחיל להצליף.
אני מודה לאלוהים שהוא כבר מכיר את הגוף שלי מספיק על מנת לא לשבור אותי שם באמצע הרחבה.
אני נעה בין צבעים שונים שעוברים לי בראש. צבעים כהים של קושי וצבעים בהירים של רוך. ממנו. ויש המון.
הקיין והשוט מלטפים אותי במקומות שלא ידעתי שאני יכולה להכיל. גב עליון, שוקיים , ירכיים. הוא קורע את הגרביון שלי, מרחיב לי את הפישוק בעמידה ומצליף בי בכוס. אני צורחת וזה משחרר. אני לא שתוקה פתאום. כאילו מעולם לא הייתי שתוקה. אני מדברת אליו שם, לא מתוך היסטריה או פחד, לא כי אני עוברת משהו, אלא כי כל הקהל מסביב נעלם פתאום ואנחנו נשארים שם רק הוא ואני. אין קולות ואין מבטים. הסביבה הזו , הזרה, כדיסוננס מטורף, מאפשרת לי להיות אנטימית איתו כמו אף פעם בעבר. מאפשרת לי לבקש להאט ולבקש עוד.
הוא מסובב אותי פנים אליו ופותח לי את המחוך.
אני חשופה לחלוטין וזה לא מפריע לי. עיני אליו.
קל יותר להיות זונה, אך שדי החשופים בפניו לא עושים עליו רושם.
הוא מצליף. עם יד ושוט ואני צורחת. אני רגישה מאוד בשדיים ואני לא חושבת שהייתי יכולה לזה אלמלא אותו המבט. אני מישירה אליו את עיני. אני לא בוכה. אני בגבול היכולת הפיסית שלי לאותו הערב ואני לא קרובה ללבכות.
הוא מחייך אלי ונוסך בי ביטחון . הוא קורץ. הוא כל כך איתי שם שאין בי פחד כלל. אני מחייכת חזרה. אני יכולה עוד. אני רוצה עוד. אני מבקשת עוד.
ברכב חזרה הביתה אני בשקט יחסי ובטוב. תמו 4 שעות והוא מסיר ממני את הקולר.
אני בטוב גם היום, יום אחרי.
שכל 2019 תראה לי כך.
תודה רבה.
