הוא קושר אותי- מתוחה. רגליים נקשרות יחד, ידיים גם.
גוף זמין לו בתנוחה לא הכי נוחה לי. זה כשלעצמו- נעים.
והוא מנגן עלי עם ידיו.
יש לו שלל כלים שהם שלו, אבל הפעם הוא בוחר לנגן עלי רק עם ידיו.
מדי פעם, אצבעותיו נדחקות פנימה, רק כדי להביא אותי לשיא ולצפות בגוף שלי מתרסק ברגע האמת.
התסכול מוציא ממני דמעות.
זה מרחיק את המוות הקטן לנקודה שבה אני מפסיקה לקוות. לנקודה שבה אני יודעת שפורקן פיסי, לא יהיה היום.
הוא ממשיך לנגן עלי אל תוך הערפל המוכר והמתוק היורד מעל ראשי.
ואני בטוב.
אני באמת בטוב.
הכאב מתגבר ואני, חסרה את נחמתו של גופי, מאמצת אותו אלי.
הוא טוב לי.
הוא חם.
הוא למד אותי בתקופה הזו לרמה שהוא יודע. בלי שאבקש.
אבל התסכול גומר עלי ואני מבקשת.
"תשתקי" -התשובה.
זה לא יבבה שיוצאת ממני. רק דמעות חרישיות.
ואז הוא מאונן אותי עד שזה כואב לי, עד שהמגע אינטנסיבי כל כך שהגוף מצייט לדרישה.
זו גמירה.
אך זו אייננה אורגזמה.
בבוקר , כשהוא מנשק אוציי מתוך שינתי לפני לכתו לעבודה, אני מודה שהוא פה
ושהוא היה פה, איתי, את כל הלילה,
את כל הלילות האלה, שלנו, בארבעת החודשים האחרונים.
ואני עוד קצת יותר שלו.
