הוא נוהג לי ברכב.
המפתחות אצלו.
שומר עלי.
אני משחקת בפון קצת לידו. סופגת פנימה את החויה שזה עתה נגמרה לה.
המכתש הגדול.
פניה נידחת בקצה הכביש, חניה של תחילת מסלול הליכה כלשהו.
לילה.
אנחנו פורסים מחצלות וסק"שים.
ביקור של פקח הרשט"ג שמדגיש - ללא אש וללא אוהלים- לא הורס לנו.
הכוכבים מאירים עלינו.
הכוכבים מאירים לנו.
אלפי כוכבים.
הוא מראה לי את שביל החלב. את כוכב הצפון.
חום הגוף שלו קרוב אלי, מחמם לי את הלב.
השקט שלו מעיר בי דאגה ונועם בו זמנית.
נותן לי מקום , ומלחיץ אותי מהמרחב שנוצר.
אבל אני למדתי להעדיף את זה כך.
מעשים. ללא מילים.
כשנואשת למילים- מבקשת אותם.
נעים לי.
מאוד.
זה לא שלא היה שם בדסמ. היה.
זה פשוט לא פוסט על בדסמ.
ואולי כן.
תודה רבה.
