לפני 4 שנים. 3 באוגוסט 2019 בשעה 12:04
"חשופית, בואי לכאן".
טון הקול הוא כזה שאי אפשר לטעות בו. דורש. הוא בסלון ואני בחדר. אני במנוחה קלה אחרי בוקר פעיל במיוחד שלנו. אבל לנוכח הטון הזה, שאי אפשר לטעות בו- אני שומטת את השלט של הטיוי ומתייצבת מיידית.
זה נשמע נהדר "חשופית, בואי".
אני תוהה עכשיו בעודי רושמת איזה מבט היה לי כשנגלה המראה לעיני.
שמיכה פרוסה מתחת לשולחן. עבורי.
כיסא מוכן ליד להשולחן. עבורו.
מחברת הכתיבה שלו פתוחה ולידה עט כתיבה.
"תשתחלי פנימה"
"כן"
"יופי. עכשיו תמצצי".
