כל שנה,
פעם בשנה, ביום כיפור,
אני מוציאה פוסט בסימן "אני לא מצטערת".
השנה לא יהיה שונה.
ולמרות הקושי הריגעי הנוכחי לאור המקרה שהיה, אני לא מצטערת.
לרגע לא.
בגדתי בו פיסית ונפשית, כי הוא בגד בי קודם. בגד בהבטחה הראשונית שהוא נתן לי. ביחס שלו. בהתעלמות ובחוסר החום. בחוסר מענה אלי, בסיסי. בזה שהייתי וחשתי בבית כלא.
כשבגדתי בו, זה היה לאחר שהגעתי לתחתית. ואלולא הייתי בוגדת בו ברמה הפיסית, לא הייתי יכולה להמשיך לחיות.
זו לא הגזמה. לא משפט שכותבים כדי להעצמים את הטקס.
מחשבות אובדיות היו גם היו. ימים ששכבתי במיטה בדכאון. כבויה ומתוסכלת. אדישות נוראית של עצב שהצטבר בי- בבית.
לא היו ריבים בבית.
לא הייתי מתווכחת.
לא הייתי כועסת או מתרעמת על כלום.
רק אומרת "אוקי" ונכנסת למיטה.
בגדתי בו, כדי להציל אותי.ואין בי רגע של צער על כך. או התנצלות. או חרטה. אם כבר, אני מצטערת שלא עשיתי את זה קודם.
אז לא.
אני לא מצטער בפני אף אחד שפוגע בי.
בפני אף אחד שמכאיב לי. בוודאי במתכוון.
בפני אף אחד שבוחר את עצמו, במודע או שלא במודע, על פני.
בפני אף אחד, שמנצל את העובדה שאני חונכתי לספוג. והרבה. הרבה מדי. שחונכתי להוריד את הראש ולפחד. שחונכתי לרצות. שחונכתי להגיד "כן", ולרעוד לפני שאני אומרת "לא", שחונכתי שזה בסדר לסבול עבור מישהו אחר. שזו צורת חיים.
אני לא מתנצלת בפני אף אחד שניצל את זה.
אני לא מתנצלת בפני אף אחד שלא מתנצל בפני.
ואני בעיקר לא מתנצלת,על זה שהשנה-אני בוחרת בי.
