יומן מסע

פתאום הבנתי מאיפה מגיע חלק גדול מהקושי.

אני עוזבת בית.

כמה שאני קוראת לו "המחסן",

וכמה שאני לא מרוצה מהתשתיות שלו, או מהרווחה שהוא מאפשר,

הרי הניגוד עוד יותר מתחדד בכך, 

שהייתי מאושרת פה.

שהייתי מוגנת פה.

שהייתי עצמאית פה.

שהייתי חופשיה.

אירחתי את מי שרציתי והרחקתי מי שלא.

בישלתי להנאתי.  או שלא.

אם התחשק לי, פתחתי בקבוק יין. 

אכלתי במיטה.

איש לא העיר לי שנשארו כלים בכיור (ואלוהים יודע שנשארו) או שיש מחא כביסה בסל.

היה לי טוב. 

ממש ממש טוב.

והרגשתי בית.

אני חושבת שאולי לראשונה בחיי הרגשתי בית.

את המקום שחייתי בו מלא שנים עזבתי ללא כל קושי.

את המקום הזה קשה לי לעזוב.