לפני 4 שנים. 6 בפברואר 2020 בשעה 20:36
אולי זה מתאים דווקא שכל הגוף שלי רועד.
אולי זו לא האנסומיה.
אולי זה התסכול.
הבכי המצטבר במעמקי הקישקא, לנוכח פספוס בהבנה העקיפה.
להבדלי ניואנסים שבונים אמון רצון וכימיה.
סתומה.
אני סתומה.
אבל אי אפשר אחרת.
אחרת זה יהיה להיות כל מה שאני לא רוצה להיות.
בנאלי.
ואני לא רוצה בנאלי וקר.
אני מרוצה מתוך אהבה.
רק מתוך רצון אלי.
לא רק אליו, לאטרף.
הכאב הוא כלי, לא מטרה.
אם הוא מטרה,
אז אני מיותרת.
Redundent.
