מעטות הפעמים שאני מבקשת הקשבה למילים.
אבל גם שיר, הוא אירוע די נדיר פה בבלוג, אף על פי שהנה וזה קרה פעמים רצוף.
אולי זה כי הבכי חנוק בתוכי.
אולי זה כי אני סתומה.
בישביל חשופית די חכמה אני יכולה להיות סתומה במיוחד.
מיפגרת.
אחרת יש דברים שאי אפשר להסביר.
כמו את הדמעות האלה היום.
שיש להן אישיות משל עצמן.
כמו את הלב שרוצה להתפוצץ בתוך בית החזה.
אני באמת צריכה לכתוב לך למה? לספר ? להסביר?
אתה יודע למה.
והמילים כל כך מיותרות.
ועושות רק נזק.
ואולי זו אני שעושה נזק.
אני זו הנזק בהוותי.
אני לא טובה בזה.
