"היי היי תסתכל עליי, אני כמעט נופלת
היי היי זה עובר מעליי אני בורחת להרים
היי היי איך כל פעם לקראת חצות אצלי
כל החוטים כמעט מתנתקים
תסתכל עליי"
תוך כדי שיחה אתמול נפל לי האסימון לגבי התבנית.
שלבים.
קצת כמו קובלר-רוס לגבי אבל, אבל שונה.
הטריגר הוא המוות. חוסר ובחסך ענקיים. משהו בסיסי ברמת הצרכים שאיננו.
כמו אוכל.
כמו אויר.
זה ראשוני לא פחות.
כמו אהבה וביטחון.
ואז אני מבקשת.
אבל היות ואני בכל זאת עדין אני, וטרם התדרדרתי מלבקש מכל מעין דבעי, אז לעיתים התשובה היא "לא". או "אי אפשר" או "טיימינג" או "לא יוצא" או "רחוק" או כל צורה אחרת של לא שהיא עדין "לא".
בשלב הבא אני מתחילה ליילל.
בכתב. בפוסטים. להאזין לשירים קוראי לב ולהרהר במר גורלי. כן, זה נכתב עם קצת ציניות וחיוך כעת, אבל האמת היא שזה כלל לא משעשע.
השלב הבא הוא להשתגע. ממש. לאבד תחושת עצמי, ותחושת מסוגלות. בהכי בסיסי של זה. להרגיש חסרת יכולת וחלשה וקטנה.
לעשות על אוטומט ולא מתוך חדוות חיים.
לנוע על אדי דלק ולהשמיע רעשי גסיסת מנוע. פה אני כבר שקטה. אני לא מבקשת יותר. התייאשתי. פה הכאב שבי בדרך חלקלקה, במדרון שאין לו מעצור. מלבד מעצור אחד ויחיד.
השלב הבא הוא כבר בילתי נמנע.
אני ממירה מאזו פיסי למאזו נפשי.
ואיך שאני יודעת להכאיב לעצמי. שום שולט לא יכול עלי
להלקות בי. נפשית. לכאוב אמיתי אמיתי בלב. לבכות. להרגיש סמרטוט ריצפה ועוד כל מיני כאלה מילים שלא צריך להגיד כרגע.
אני כואבת כל מילה כזו, שאני אומרת לעצמי, בראש או בקול, בעצמותי.
אני מאמינה לי.
זה לא חוסר ביטחון. זו לא חולשה.
זה מאזוכיסם. רק קצת שונה, קצת אחר.
אותה הגבר באדרת שונה.
אם כאבתי מספיק- אחרי זה תגיע תקופה קצרה של שקט ואיסוף עצמי ורגיעה.
אני בכל זאת ייצור יציב, שעובד, שמקיים בית ויש לי, אולי בכלל למזלי הרב, עוגנים כבדים ושתי רגליים על הקרקע.
לכמה זמן?
לא יודעת. זה משתנה עם כמות האושר , והחום שיש לי בחיי.
אולי עד מחר.
אולי עד שבוע הבא.
אולי עד שנה הבאה.
מעגל שכזה, שבו "לקראת חצות כל החוטים כמעט מתנתקים.
תסתכל עלי"
שוב שיר.
משהו עובר עלי.
