אי אפשר לנשק אותה.
ואי אפשר לנשק אותו.
זה ביאס אותי.
אני חולת נשיקות.
במיוחד כשהכי כואב. כשהכי מאמץ.
אין כמו נשיקה רכה בשיא האטרף, להדגיש את הדיסוננס שבין הנתינה לקבלה.
אם בלי נשיקות, אז בלי נשיקות.
אז הוא יהיה הכלי שלי,
והיא תיהיה הכלי שלו.
והוא יקבל ממני, מה שאולי אף אחת אחרת לא תעניק לו, וזו תהיה מתנה שלו אליו, וזו גם תיהיה חויה . לכולם.
זה אכן היה שונה.
סשן על גבול השיעור הפרטי.
בו הוא זה עדין הוא- צייתן לרמה מחרמנת. קשוח במידה איתה. קשוב אלי, חד מפחד.
זונה חרמנית שלי.
והיא הייתה היא.
בשיאה.
והיה שם גם משהו נורא חברי. פתוח וזורם.
ולא חושבת שזה היה מתאפשר אחרת, עם אחרים.
תודה לך, שאתה שלי באופן הזה. שיש לך מספיק טקט ומספיק הכלה. לכולם.
תודה לך, שאת, קודם כל ולפני הכל, חברה טובה שלי. באש ובמים. תחת שוט ומעבר לדמעות, בחיבוק ובהצלפה.
היה לי סשן מיוחד מאוד.
תודה לשניכם.
