יומן מסע

השלב הראשון הוא להודות בפני עצמך.

ואני לא בטוחה שאני ערוכה לכך. 

ההכרה תביא אותי להתמודדות שאינני מוכנה לה, ןאני רוצה להשאר באיזור הנוחות שלי, 

סתם כי כרגע אינני יכולה אחרת.

סתם כי זה נכון, חלקית לפחות, לי.

אני אעט, אם יידרש, להפסיק לא אוכל.

אולי המרחק יעשה את שלו.

אולי הלב.

יושבת במרפסת שלי.

כוס קפה.

סיגריות שאתה הבאת.

הראש מתפוצץ מהנגאובר, מיין מבעבע 3.5%.

שאני אוהבת.

הגוף עייף מלגלות את סודתיו באמצא הלילה.

הפסקול של בראדלי קופר וליידי גאגא שוב מתנגן לי ברקע. כמו אמש.

ואני דומעת קצת.

אני רגשנית ככה.

זה לא אשמתם של הקולות האדירים. או של התסריט כי הוא מת בסוף.

כל הדברים היפים ביותר נגמרים בסוף. אחרת הם דועכים. 

אני חושבת שאני מעדיפה מוות אדיר מדעיכה קורעת.

עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה.

אם אתה נמצא - תיהיה.

בוא נעשה רעש.

הרבה

אחרת למה זה טוב?  סתם עוד רגע חולף במיליון רגעים חסרי חשיבות.

המילים שלהם חודרות אלי עמוק עמוק,

ואני נוטה לתת חשיבות לדברים שאין להם חשיבות כלל.

זו לא אשמת אף אחד שאני רגשנית ככה.

אולי.