אני אוהבת ללכת על הקצוות.
והוא אוהב לשחק.
אולי זה חלק מהסיבות שזה עובד. ועובד לא רע.
הוא ממתן אותי. קובע את הקצב הנכון.
לוקח אותי לטיול בקצוות שלי.
דמעות, שלא נאמר היסטריה, פחד אמיתי, לא עושה עליו רושם.
והוא לא מקל עלי.
לא שומע ייבבות.
לא נלחץ מרעד.
קושר שיכאב.
מצליף שיכאב.
מכוון את הגוף כך שיכאב.
ואני כואבת.
כמו שאני צריכה.
בקצה גבול היכולת. וזה לגמרי לא פשוט אצלי.
הוא רואה אותי בהכי לא מחמיא שלי- חלשה, שבורה, בוכייה, מנוזלת, מושפרצת , מסריחה ממיצים של עצמי-
והוא בוחר להמשיך.
להביא אותי לשם. ולהשאר. למשוך אותי עוד קצת.
למשוך את המאמץ. הכי אוהב שאפשר.
אני מוצאת את עצמי מתחננת לחדירה, לעונג, לפורקן של גוף,
אבל הוא מסשן בג'ינס.
הוא במגרש משחקים להנאתו ואל תציקי לו עכשיו עם הפורקן שלך.
די לו בכך שאת צועקת.
תצעקי בישבילו ילדונת.
תבכי.
זה כואב לך והוא אוהב את הכאב שלך, ואת אוהבת את הסימביוזה הזו גם יחד.
כזה?
כזה מזמן לא היה לי.
תודה.