יומן מסע

לפעמים כשאני קצת לבד, או שהחיים מזמנים לנו קצת בנפרד, או שהוא עסוק או משהו בסגנון,
אני מוצאת את עצמי חושבת על המגע שלו בי. אולי זה נראה שאני בוהה בטיוי, או בפון. כמו עכשיו ממש ברגע זה,  אבל המיינד שלי עסוק בך.
בך בך בך.
במשקל הגוף שלך עלי בעודך חודר אותי, מקבע אותי חזק אל תוך המזרון, אל האי תנועה והחוסר האונים שתחתיך שמנקה בי סטרס ופחד מהיסוד.
ביד שלך שפורטת עלי כמו על גיטרה מתוחה, מיישרת כל מיתר, מכוונת לאט. בודקת. מתקנת. מפזרת לחות. עד שאני צורחת מנגינה נכונה בדיוק בקצב המדוייק.
בנשיפות שלך לידי.
בקולות שאתה משמיע.

לפעמים כשאני לבד, אני חושבת עליך בדיוק איך שאתה כשאתה איתי.
ובאותם הרגעים בדיוק- אני כבר לא לבד רק עם עצמי.

הטקסט הזה בפייס.

גם הוא חשב זה טקסט יפה.

 

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

 

דברים שלמדתי על זוגיות אמיתית... 

1. יש משהו כמעט קדוש בלישון מחובקים.

לא רק המגע, אלא הידיעה שיש מישהו בעולם שבוחר בך בכל לילה מחדש.

 

2. כשאתה מתבגר, אתה מבין שלא צריך עשר.

צריך אחת.

אחת שמרגיעה את הרעש בראש ופשוט עושה לך חשק להיות גרסה טובה יותר של עצמך.

 

3. אהבה שלא אומרים בקול, מתפוגגת.

אם אתה מרגיש, תגיד.

בלי משחקי אגו, בלי מי אומר קודם.

הלב לא נועד לחכות לתזמון הנכון.

 

4. זוגיות זה לא מזל, זה בחירה יומיומית.

לקום בבוקר עם מחשבה איך להיות טוב יותר עבור מי שנמצא לידך.

 

5. אגו הוא האויב הכי גדול של אהבה.

ברגע שמנצחים את האגו, מנצחים את הכל.

 

6. לתת זה כוח.

לראות אותה מאושרת בגלל משהו קטן שעשית, זה סיפוק שאי אפשר לקנות בשום מקום.

 

7. לא הולכים לישון כועסים.

מדברים, פותרים, מנקים את הלב.

הלילה נועד לשקט, לא לקירות מתוחים.

 

8. לשמור על הדברים הקטנים.

כן, גם על לא לצפות בפרק של הסדרה בלעדיה.

זה אולי נראה שטותי, אבל זה מסר של אנחנו.

 

9. תקשורת זו אהבה.

לדבר, לשתף, לשאול, להקשיב.

לפעמים מילה אחת פותרת ימים של כאב.

 

10. להיות חברים.

לפני רומנטיקה, לפני הכל.

כשאתם חברים אמיתיים, כל דבר הופך לפשוט יותר, לבטוח יותר, לבית.

 

זוגיות טובה לא נופלת מהשמיים.

היא נבנית משני אנשים שמוכנים לעבוד, להרגיש, ולהגיע אחד לשני בלי מסכות.

 

כל החיים הבדסמים שלי, שבנתיים כבר צברו קילומטרג' לא רע בכלל- הן בותק והן בעומק החויות, כמעט תמיד פורסמו לראווה, פה בבלוג. 

כמעט מההתחלה. 

לא מעט גם עם תמונות.

אף פעם לא חויות מומצאות או דימון או פנטזיה.

 

לא מעט הייתי כותבת גם אהבה. רגש אמיתי שאני חווה אותו בחוזקה, כשאני מרגישה בטוחה ומוגנת במיוחד. כשאני מרגישה שמקשיבים לי ודואגים לי ואני לא לבד. כשעונים על הצרכים הכי עמוקים ואפלים שלי. רואים אותי.

 

אקסהביוניזם טהור מהול בצורך בגאוותנות, ובצורך לא קטן בולידציה. בתוקף. אני כותבת משמע זה קרה, קיים ואמיתי. כי לפעמים גם לי קשה להאמין כנראה. אני כותבת משמע אני קיימת. 

 

עכשיו אני כותבת פחות.

 

 אולי כי אני יודעת עכשיו שזה קורה. יודעת במובן הפילוסופי של המילה. 

גם אם אני לא רואה את זה שחור על גבי כלוב. 

אולי כי אני מרגישה ולידציה במילא. בעצם היותינו, מדברים שאחנו עוברים יחד, מהחיים שאנחנו חיים. אולי אני קצת פוחדת שאם אשחרר את זה לאויר הכלוב, זה יהיה יותר של כולם וקצת פחות שלנו, שלי. 

דבילי שכזה.

 

 

 

 

יש לי, אתה יודע מה? אולי אפילו לראשונה בחיי, מעין חשק כזה, לפעמים, לשמור על חלקים מסוימים בנו- לעצמינו. 

 

זה לא שאני לא יכולה להיות ורבלית פתאום, ולא לכתוב על הפעם ההיא של קיין עד דם במועדון, או זיוני תחת אגרסייבים עד שאני מתקשה ללכת יום למחורת. 

יכולה גם יכולה לתאר אותך לוקח אותי. כמו שגבר יכול וצריך לקחת אישה. כמו שצריך לקחת אותי. בכח. 

וואלה יכולה :)

אולי עוד החשק יחזור פעם. 

אין לדעת.

 

אני גם ניהנת כשאתה כותב עלינו. מתאר את מעללינו ברהיטות שרק אתה יודע להשתמש בה. 

בפירוט ובזימה. 

בשובבות.

נהינת מהתיאורים שלך אותנו. 

 

מוזר , אה? 

 

זה פוסט לא קוהרנטי שכזה, כי אני יודעת מה אני רוצה לכתוב , ועדיו אני מתקשה להוציא את זה כתוב. 

או כתוב טוב.

עם הפואנטה הנכונה.

והמוסר השכל שאני מכוונת אליו. 

מוזר השכל :)

 

המוזר השכל תמיד יותר חלש כשמסבירים אותו, אה? 

כמו בדיחה טובה. 

 

אבל כשהמוח לא קוהרנטי מתערבב לי עם הרגש, אין מנוס. 

 

אני אוהבת אותך.

 

ככה פשוט.

 

 

בלי מילים או איתם. 

 

 

ועכשיו שיר. 

קיטשי לא פחות ממני.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק מהקשרים הכי חזקים הם אלה שעברו גיהינום וחזרו ממנו.

אלה שהגיעו למקומות חשוכים, שבהם שני האנשים עמדו פנים אל פנים מול דברים שמעולם לא חשבו שיצטרכו להתמודד איתם – לא זה בזה, ולא בעצמם.

 

אצל זוגות שהצליחו לעבור משהו גדול, כמעט אף פעם זה לא נפתר בזכות מחווה גדולה או רגע מכריע אחד.

זה קורה כי הם הפסיקו להתחמק מהשיחות הקשות.

הם התחילו להקשיב גם כשהיה לא נוח, התחילו להתנצל עוד לפני שהרגישו שמבינים אותם באמת.

 

הם בנו אמון ועמידות , לא על ידי הבטחה ש"זה לא יקרה שוב", אלא על ידי הופעה והתמודדות אחרת לגמרי בפעם הבאה שזה כן קרה.

 

ביחסים, יש לנו בחירה: או להתחמש ולהגן על מי שאנחנו כבר חושבים שאנחנו, או לצעוד אל תוך האש  ולתת לה לגלות לנו מי אנחנו יכולים להיות.

 

זה הדוג’ו של מערכות היחסים – המקום שבו אנחנו לומדים לנשום בתוך אי־נוחות, במקום לברוח ממנה.

המקום שבו אנחנו מפתחים את היכולת להישאר פתוחים דווקא כשכל מה שבא לנו זה להיסגר.

המקום שבו התנצלות הופכת לשער  שדרכו האמת נאמרת, אבל בכף יד פתוחה.

 

שם אנחנו מפסיקים לשאול “האם הקשר הזה עובד?” ומתחילים לשאול  “מי אני הופך להיות בתוכו?”

 

כששני אנשים מוכנים לעמוד יחד בתוך האש הזו ולהיות מעוצבים על ידה, מה שהם יוצרים זה לא רק קשר.

זו סוג של חניכה  לתוך אהבה שמפתחת אותך, ולתוך עצמי שעדיין לא פגשת.

 

זה הנתיב.

ומי שבוחר בו  משתנה לנצח, כי הוא מגלה מי הוא באמת.

 

 

******

 

 

1. תרגום של טקסט נהדר שנתקלתי בו במקום לראות עונה ראשונה של פארגו.

 

 

2. אולי זה יסביר טוב ממני, למה אני ממש, אבל ממש לא סתומה :)

 

אז, מי אתם?

איזה סגנון היקשרות יש לכם? 

 

 

 secure attachment. 

אנשים בטוחים ויציבים. הלוואי וכולנו היינו כאלה. מאחלת לכולנו. 

אבל אנחנו לא :)

 

***

 

Anxios attachment

טראומת ילדות: בית שלם אבל הורה נרקסיסטי/אהבה מותנית/הורה לא זמין ריגשית

הפחד הכי גדול: מנטישה/דחייה

הצורך הכי גדול: ברגש, חום וקירבה אינטימית.

אנשים שלרוב יחוו הכל ריגשי יותר. גם אהבות, וגם מריבות.  הכל עמוק יותר. יכולים להרגיש ברמה פיזית. כשכואב בנשמה- כואב גם בגוף. 

אנשים שצריכים לשמוע הרבה מילים טובות.  וזקוקים להרבה מחוות ריגשיות במילים ובמעשים.

בעת ויכוח או קןנפליקט, יכולים לחוש כאב פיזי ועלבון מאוד מהר. יכולים להתפרץ ריגשית.

הרבה פעמים חווים הצפה ריגשית.

 

***

 

 

Avoidant attachment

טראומת ילדות: ביטול רגשות על ידי הורה, הורים "קרים" שלא מביאים רגש, ילדים שנאלצים "לגדול לפני הזמן".

הפחד הכי גדול: לאבד עצמאות, לחוש ביקורת.

צורך הכי גדול: שקט ושלוה. 

קושי גדול בהתמודדות עם קונפליקטים, קושי להביא רגש, קושי בלהבין מה הם מרגישים.

נמנעים מקונפליקטים. כשיש אחד, מעדיפים להתרחק עד שהרוחות ירגעו מאשר להתעמק ולפתור. כמעט בכל קונפליקט ירגישו ביקורת עצמית.

בתחילת מערכת היחסים, עקב הריגוש הראשוני יביעו רגש, אך בתום תקופת "ירח דבש" של היחסים יצרו מרחק ריגשי הולך וגדל. 

בקונפליקטים, עלולים להגיד לעצמם "אולי זה לא האדם הנכון בישבילי". יעדיפו להתגונן, או להקטין את האחר ואף לוותר על היחסים מאשר להתמודד. הרבה פעמים ירגישו "חנוקים" ממצבי קונפליקט.

לעיתים קרובות ימלאו את היומן בעבודה/תחביבים , כאמצעי לא מודע לא להתעסק ברגש. בשל כך, בני זוגם עלולים להרגיש נמוך בעדיפות. 

אנשים אלו צריכים הרבה פעמים ספייס מודע מבן זוג, הכרה בטוב שקיים, ומתן זמן לאיבוד רגש. 

 

 

***

 

Fearfull avoidant attachment

טראומת ילדות: אירוע חריג וקשה. נטישת הורה/ התעללות מסוגים שונים/ אלכהולות או סמים בבית וכו'.

פחד הכי גדול: מכאב, נטישה או בגידה (לא במובן המיני דווקא, אלא ביחסים)

צורך הכי גדול - שיראו , ישמעו ויבינו אותם. 

אנשים שנעים על שני הקצוות. יכולים, בכאב גדול מאוד- להיות מרוחקים ריגשית וavoident, או יכולים להרגיש הכי חזק בעולם ולהיות anxios. 

הם לא בוחרים. הם מתאימים את התנהגותם באופן לא מןדע ביחס למי שמולם- הם יהיו ההפוך. כלומר מול avoident הם יהיו anxios. 

אנשים שחוו טראומה גדולה. בעלי חושים מוחדדים מאוד לשינויים קטנים בקול של בן הזוג, או בהתנהגות בנימת הפנים. רגישים מאוד מאוד לניואנסים. בטוחים שיבגדו בהם/יבגדו באמון שלהם ולכן בוחנים את בן הזוג שלהם. רגישים להבדלים בין המילים וההתנהגות. קשה להם עם שבירת מילה, או עם אי התאמה בין מה שאומרים ומה שעושים.  מתקשים לסמוך.

בקונפליט אנשים אלו יכולים להיות רגשניים מאוד, או הפוך להתרחק ולהמנע מקונפליקט. כאמור, כתלות בבן הזוג.

אנשים שיש להם צורך אז בזה שבן הזוג שלהם יראה אותם ואת הצרכים שלהם, ויבין אותם ואת הכאב שלהם. 

אנשים אלא צריכים מבן הזוג שלהם אחידות בין ההתנהגות והמעשים ברמות הניואנסים הקטנים והפשוטים, צריכים שבן הזוג שלהם ידאג להם וירצה לדעת מה קורה איתם. 

 

 

***

כמובן שיש אנשים שרק חלק מהתנהגויית מייצגת אותם. וגם יש אנשים בקשת של הדברים. 

 

 

מקווה שזה עוזר למישהו מול עצמו, או מול בן הזוג שלו.