גבעת הקפיטול

היא והוא , סאשן מטורף... למטה... למעלה... מהצד... התרגשות ואקסטזה,  סאשן כמו שרק סאשן טוב יכול להיות - ארוך ומורכב. ואז באה הרגיעה שאחרי. עם משקה קר ביד אחת, וסיגריה ביד השניה.
הכל שקט מסביב,מוסיקת ג'אז בוקעת מהרמקולים. במצב כזה ישנם רק שני דברים אותם רוצה הגוף האנושי לעשות:
להסתובב וללכת לישון או להתפרע על תכולת המקרר.. תחושת מאנצ'יז כזו... שיודעים מה רוצים, אבל בדרך כלל לא נמצא שם! 🤔  ואם הוא נמצא, הוא דורש הכנה עובדה שמובילה בדרך כלל חזרה למיטה... אבל לא אצלי.! 
אחחח... מאנצ'יז... המאנצ'יז שלי הוא קינוח מסקרפונה עם קראמבל שקדים קראנצ'י ופירות יער חמצמצים, קינוח כזה שהפה מרייר רק מלחשוב עליו ...

מה המאנצ'יז שלך?

כל אחד רואה משהו אחר בתמונה... מה את/ה רואה?

בסוף אשתף מה אני רואה..! 

מבחן השליטה..

לאלה מכן האמיתיות והכנות הגיבו לפוסט וענו האם יכולתן לשלוט בעצמכן בסיטואציה המוצגת פה..

בן מכיר בת, יש חיבור, מתח קל מורגש באוויר, מצד אחד ההיסטוריה והרגשות שעוד קיימים ומצד שני הכל קורה כל כך מהר, כל כך נכון, סוחף ונוגע, רוצים עוד ועוד וזה מרגיש כל כך טוב וכל כך אמיתי... עד שמגיע השלב הקריטי בתהליך..השלב בו נדרש אומץ וקצת תעוזה ושם כל המילים היפות, הכוונות, הרצונות נשארים תקועים מאחור, מסרבים להיכנע, מסרבים לקבל את העובדה שאפשר אחרת, ששליטה מגיעה מהמקום הכי קרוב, הכי נוגע, הכי אמיתי והכי רגשי, כל השאר זה בולשיט, בעולם הקולינרי זה ההבדל בין ביצה מקושקשת, ביצת עין או חביתה.. בכולם זה לא זה ולא זה.. אני מעדיף באופן אישי ביצה עלומה, עטופה וסגורה יפה , חבויה בתוך החלבון שלה ששומר עליה , נקייה, זוהרת וחלקה, אבל היא כזו שנוגעים בה מספיק נכון ומספיק קרוב בנקודה אחת היא נפתחת והופכת להיות החלק המהותי במנה באופן הכי מרגש שיכול להיות. 

זה בדיוק הרגע שהופך את המנה מסתם מקושקשת לעוד מנת גורמה... 

עדיין יש פה מישהי שיש בה האומץ הזה? 

יוצרת מציאות שנונה כתבה פעם משהו ובאיזה שהוא מקום אני מרגיש שהוא נכתב ממש בשבילי.. איזה זין!

"זין.

מילה כ״כ קטנה לאיבר כ״כ גדול.

ולאו דווקא במובן המילולי של הגודל.

זין.

נחשק כ״כ.

לפעמים אפילו יותר מנעליים או שמלות חדשות.

זין.

כיפה לראשו, עגולה, מצויירת, מעין הילה שסובבת אותו, מתגלגלת בפה ונלחצת אל בין השפתיים.

כיפה שצמודה לה בנחת לזקור שמתחת, כשהעור מתוח ומבריק שקורא לי להחזיק.

זין.

כשהשפתיים מלקקות לאורכו ונכנס עמוק לפה, הוא מתגלה ברוב תפארתו, ברוב גדולתו.

זין.

נרטב בנקל, נענה לרטיבות ומציצה, מתפתח בגאון ומגיע עד לגרון.

זין.

עמוד התווך של הגבר שלי, זקור, מתוח, מבריק, נוצץ ונוטה להתפרץ.

מקבל בחום ואהבה פה חמים ששמח לקראתו, שמוצץ אותו עד עמקי נשמתו.

זין.

זקור ועומד, משתפשף בשפתיי הכוס, מרטיט ומרטיב ומגרה והיצר מתגבר.

זין.

מוצא את דרכו לעמקי הכוס, הוא ממלא את גופי, עד שנעתקת נשמתי.

אז זין…

אני אוהבת זין.

אני רוצה זין.

אני צריכה זין"

כן, לא, שחור ואדום... תמצית הבדס"מ, נכון אבל לא תמיד... לפעמים יש גם הרבה גוונים של אפור, כאלה שבאים ומופיעים כגרורות מהעבר, משהו שהוא עמוק, חודר, כואב, צרוב בנשמה ושאינו מרפה, שאינו נדיף... מנסה אבל חוזר שוב ושוב ומסרב להיעלם... וכן, כולם מכירים את זה, כשזה אמיתי ועמוק ככה זה צריך להיות, בבית, באמצע הלילה, בחלומות, בחוף הים, במוסיקה, בזיכרונות המשותפים ולבכות זו חלק מהדרך להתמודד... לבכות על האובדן, על החלל שנישאר. על הוואקום שנוצר ויחד עם זאת לשאוף ולרצות להיות שוב מלאה זה סוג של פרדוקס שהרי להיות מלאה משמע לוותר עליו- על העבר- לתמיד!

מהזווית שלי זה מתחיל ב"פתאום כשהופעת, אבל אז כמו שאת ככה הלכת, הרגשתי את זה, הבנתי את זה, צפיתי שזה עלול לקרות לאור מה שקראתי ממך ובדיוק כמוך אני חושב שאת זקוקה לזמן, קודם כל לעצמך ואולי מי יודע בעתיד נאמר שבדיעבד זה היה זמן בשבילנו... ימים יגידו. 

אבל יחד עם כל זאת זה הזוי, מוזר, מעניין שהרי הופעת לשבריר של זמן והלכת אבל הצלחת להניח תביעת רגל, סוג של "רגל בדלת" במו"מ וכמו בסיפור סינדרלה אחכה ואחפש את אות לכלוכית שתתאים לתביעת רגל זו, יום יבוא... Come to me, trust in your dream 

Madness. 

בשבילך... 

הרבה זמן שלא כתבתי.  

הבוקר אחת מכן "העירה"  אותי תרתי משמע ,  אינני מכיר שום ודבר עליה  ולמרות זאת אין לי ספק לגבי היותה במילים עדינות אישה מאוד מיוחדת. 

כל אדם חווה שינויים ומהפכים בחייו,  אצלי כבר שנים רבות הייתה יציבות והנה בחודשים האחרונים זה קרה- גם השינויי וגם המהפך,  כמו שאראל הורוביץ שר "חייך ישתנו מהקצה אל הקצה" כך קרה ובענק.. מחיים מלאי  תוכן, תפקידים ומשרות מאוד גדולות ומאוד דומיננטיות ומשמעותיות - כאלה שכל אחד שואף להן והיה רוצה בהן אך בעיני חסרות כל השראה,  רומנטיקה( ולא בין אנשים) תשוקה ומה שביניהם,  חל מהפך לעיסוקים קטנים,  הגשמת חלומות ילדות  מלאים השראה,  תשוקה וגורמים לי לחיות מחדש,  להיוולד מחדש ולהביא לידי ביטוי את עצמי הכי טוב שאני מכיר... אבל יש דבר אחד שמנקר בתוך כל השינויים ומהפכים והוא הזוגיות שלי... שם אני תקוע.

 לכאורה זוגיות רגילה אפילו טובה שיש בה הכל,  לא אנחנו לא נשואים אבל משך הזמן והמחויבות שנירקמה  הפכה את זה לחזק יותר ממוסד הנישואין,  לא מעט חברים שמביטים מהצד מתמוגגים ואפילו קצת מקנאים,  קינאה טובה וחיובית,  אישה יפהיפיה,  ילדים יפים ומצליחנים ועוד כמה דברים חומריים אבל אני יודע ורק אני כמה העושר הזה ריק מתוכן, משעמם, פשוט לא אני.

בכל תפקידיי תמיד עודדתי  אנשים ללכת אחרי החלומות שלהם ,  אחרי התשוקה,  אחרי הדברים שעושים להם טוב והנה אני איש העולם הגדול  פועל בדיוק ההפך ממה שאני מאמין בו...  ושוב  אני חב לך תודה עמוקה על שהערת אותי...  הגיע הזמן גם כאן לעשות מהפך ושינוי. 

הוא סוג של התמכרות.

מהסוג שרוצים יותר מדי, אבל שונה.
מהסוג שמרגיע. שמחמם.

מהסוג שבא לך כשאת שיכורה, משועממת, לפני

שאת הולכת לישון או כשמדברים על תשוקות, הוא מאלה

כשמדברים על סקס והוא ישר עולה לך לראש, כשאת

יושבת במקום שהיית איתו וכשאת שומעת את השם שלו.

הוא התמכרות שלא בא לך להגמל ממנה, שלא בא לך

להפחית אפילו, שרק בא לך עוד כל הזמן.

שבא לך כל רגע להיות איתו ושלא ייגמר לעולם.

הוא מהסוג שמבין אותך, שעוזר לך, הוא הפינה שלך לפרוק.

שאת עצבנית והדבר הראשון שעולה לך לראש, זה שאת

צריכה אותו כדי להרגע. שאת מתוסבכת ומפוצצת

מחשבות ורק להיות איתו ינתק אותך מהכל.

שאת מדוכאת ואת יודעת שרק הוא יעלה לך עכשיו חיוך

על הפנים. הוא לא מהסוג של אהבה.

את לא תדמייני אותו מתחת לחופה שלך.

גם לא תדמייני אותו מכין לך קפה בבוקר.

לא תהיי מסוגלת לישון איתו בכלל, אתם לא תתאפשר. 

הוא מהסוג שאת לא רוצה להרדם איתו, את רוצה

להשאר ערה כל הלילה ולהתפנק על הטעם שלו.

הוא מהסוג שלראות אותו לא יעשה לך פרפרים בבטן,

לא ירגש אותך בכלל. רק תחשבי איך להעיף מפה את

כולם עכשיו. החשק היחיד יהיה להיות איתו לבד.

הוא מהסוג שאת אדישה אליו. שאת לא מתרגשת

כשהוא מחמיא לך. שאת לא מחפשת אותו בעיניים.

שלא אכפת לך מה הוא חושב. שתתנהגי לידו

הכי טבעית שאת. הכי אמיתית. שתשבי איתו על

בירה ותראו כדורגל.

הוא מהסוג שלא תרצי לשבת אצלו בארוחת שישי.

ולא שייקח אותך ליציאה עם חברים.

רק לבוא אליו בשעות הקטנות, אחרי קידוש ויציאות

נפרדות עם כמה כוסות וג׳וינט שרק העלו לך את

החשק. לסגור אצלו את הלילה . הוא המאנצ׳.

הוא מהסוג הזה שלא תריבי איתו על שטויות.

שלא יהיה אכפת לך מה הוא עושה. כל עוד זה לא

יבוא על חשבון הצורך שלך אליו.

הוא מהסוג שלא תרצי להכיר להורים.

רק להכיר אותו. להכיר לו. שכל הסודות ביניכם יהיו גלויים.

שתשכבו ערומים ותדברו על החיים.

הוא מהסוג שאם הוא יעביר לילה עם מישהי אחרת,

זה לא יכאב לך. את פשוט תקנאי, אולי קצת תכעסי.

כי הוא שלך בלילות. במיטה הוא ההתמכרות שלך.

הוא מהסוג שאם ישאלו מי הכי טוב שלך, הוא יעלה

לך לראש.

שתרצי להיות הכי טובה שלו. שלא יהיה לו חשק בכלל

להיות עם אחרות. שאם תהיי עם מישהו אחר תשווי

הכל אליו. שלא תרצי להיות עם מישהו אחר.

כי את לא רוצה משהו אחר. רק את ההתמכרות שלך.

הוא מהסוג הזה שלא תרצי שישלח לך בוקר טוב.

בטח לא לילה טוב. כשתקבלי הודעה רק תרצי

לראות ״ערה?״ או ״בואי אליי״. גם אם הוא מעיר

אותך משינה או שאת באמצע מסיבה.

הוא לא אהבה.

הוא לא זוגיות.

הוא לא קשר.

הוא לא מערכת יחסים.

הוא הסוג הזה של להיות לבד ביחד.

שממלא לך את החשק.

את הסיפוק שאת צריכה.

שקט, תשוקה, חום.

הוא התמכרות שלך. 

נפגשנו במקרה.

בדיוק בשעה 10:23. 

ממש במקרה וממש לא בדרך

הרגילה. 

ניסיון שכזה לפתח שיחה שלא הגיל,

לא הציפיות,  לא הניסיון ולא הביטחון

מתאימים,  ניסיון מהסוג שנועד

להיכשל עוד לפני שלוקחים אותו.

ולמרות זאת אזרתי אומץ

וכתבתי לה- באופן הכי אמיתי,  הכי פשוט והכי מתכוון.  

בהתחלה זה היה קצר ומהוסס, לא

ידעתי על מה כל כך לדבר ומה באמת

לשאול ,   אבל למרות זאת ביום

שלמחרת ובאלו שאחריו דיברנו, 

הכרנו,  שיתפנו,  הקשבנו,  בהתחלה

בימים ובהמשך גם בלילות .

זה היה רק עניין של זמן  ומה שרציתי

יותר מהכל קרה פשוט קרה ויותר חזק

מתמיד - בטחנו אחד בשני,  ככ שעבר

הזמן אף התחלנו להאמין, להתרגש

ואף להתמכר אחד לשני.

וכשזה קרה שום דבר לא יכול היה

לעצור את מה שנרקם בנינו

נפגשנו בבר קטן ושכונתי בשעות אחר הצהריים המאוחרות, התקרבת לעברי זוהרת ויפה יותר ממה שדמיינתי והתיישבת לצידיוברקע מתנגן לו השיר קפה בגדד ,  ריח את הבושם שלך שדיברנו עליו בלילה הקודם הטריף  את חושיי חייכת אלי בעוד אני מביט בך,  בשפתייך,  חודר במבטי לתוכך, הבטתי בתנועות גופך, הרגשנו נינוחים,  בטוחים,  צמאים אחד לשני.. בסוף הפגישה נישקתי את ידך, המשכתי לשבת בעוד אני מתבונן בך מתרחקת... צליל טלפון הסיט את מבטי ... זה היתה הודעה.. "היה לי כיף מקווה שגם לך,   כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה".. 

במהלך היום מסדרונות החברה הומים אדם,  מהמשרד ניתן לשמוע את רקיעות הרגליים,  את השיחות,  הציחקוקים ואת הויכוחים בין האנשים... אבל עכשיו,  ממש עכשיו ישנה דממה,  כולם כבר הלכו ורק היא ואני עדיין פה,  היא - המזכירה החדשה שלי אחרי עשרות רבות שהחלפתי  , ואז היא נכנסת בפעם הראשונה ונעמדת בפתח הדלת,  שדופה,  צחורה,  חצאית אדומה,  נעליים ירוקות,  חולצה לבנה ומבעד ניתן לראות את חזיית התחרה הלבנה פשוט יפיפייה אמיתית... המבט הביישני בעיניה מסתיר את הפראיות שבתוכה... כמו לביאה שאורבת לטרף כזו שרק הריח של הבשר או טיפת הדם מעירים את המערכות בתוכה ויוצרים מעגלי תשוקה וכמיהה... היא מישירה את מבטה לעברי ושואלת... להכין לך קפה אדוני?  

סגרי את הדלת !  אני עונה בתקיפות ומצליח להבחין בהתרגשות שעוטפת אותה,  עורה מגיב וניתן להבחין בצמרמורות על עורה,  עיניה נפתחות לרווחה וניתן להרגיש שגופה מתעורר לחיים אף הוא... היא עונה בכן אדוני, מה אדוני מבקש?  ומה אוכל לעשות כדי שאדוני  יהיה מרוצה? 

שמך? 

דנה אדוני.. 

בת כמה דנה? 

31 אדוני... 

מהיכן את דנה אני שואל ונעמד.. מביט אל תוך עיניה ומרגיש את התרגשותה גוברת,  ניתן להבחין בפטמותיה מזדקרות ואצבעותיה נעות בחוסר שקט... מרגיש את גופה מתכנס עם כל צעד שעושה לעברה, מרגיש אותה נכנעת למבטיי, נכנעת. לריח שנידף מחליפתי מושיט את ידי אליה ואומר נעים לי מאוד להכיר.. 

היא מושיטה יד לעברי ובשניה בה נוצר המגע של האצבעות כאילו הופעלה פעולה אוטומטית והיא כורעת  על ברכיה מוכנעת... שמרתי על קור רוח והנחתי את ידי על ראשה, על שיערה וצעקתי מסביבה באיטיות תוך שאינני מנתק מגע מראשה... ואז זה קרה... המשך יבוא.