Bigger on the Inside

חוזרת למשרד אחרי סופש ארוך.. לתוך הלחץ החדש ישן. אליו לא כמהתי..

נקודת האור שלי היא החום בחוץ (נק' התורפה של רבים).. סוף סוף הגוף חם, חזרה לשמלות האהובות, חשיפת העור המצוייר, תענוג..

 בוקר יפה, מי יתן ויהפוך ליום נפלא!!

מתום השקיעה, ממתינים לזריחה. מהזריחה לשקיעה.

דרכים ארוכות לעבר האופק מתפתלות..

בנקודת ההשקה אני נמצאת שלמה.

יש רגעים של שברירי זכרון, הבזק של חלום, ניצוץ פנימי שלעיתים מאוד מאוד נדירות מושך אותי החוצה, כמיהה לעטוף עצמי בנוף ירוק, שמיים מעוננים עם קרני שמש מבצבצות, ציפורים מזמרות בינהן, ממרחק אפילו פרות או צאן מלחכים דשא, אין רעש מנועים, אין פיח באוויר, כמעט ונדמה שאין בני אדם מלבדי.. זמזום חלש של החשמל שעובר מעל, בלי טלפונים, רק שלווה. לטייל בין העצים, לקטוף כמה פירות, להרגיש את האדמה והטבע.. להציב כן ציור באמצע הגינה ולצייר, לצלילי ולאורו של הטבע..

לפני הרבה מאוד שנים ביקרתי בקיבוץ מסויים למפגש חברים. אני זוכרת את השקט, את הטבע (את הסקס..).. לפני שנתיים הייתי בטיול שורשים בלטי, הטבע הימם אותי.. נופים ירוקים כפי שלא ראיתי מימיי, עוררו בי דמעות של התרגשות ופליאה. ובמטוס בלילה בו חזרנו, חשכה מוחלטת הבליטה שמיים זרועי כוכבים כמו שלא ראיתי מימיי.. היופי האינסופי..

ואילו אני פה. בהמולה, ברעש, מוקפת בבני אנוש, חלקם אנשים טובים. קומץ. 

בלילות הקשים יותר אני מתכדררת במיטה ומדמיינת את החיבוק העוטף, הזרוע הגדולה המחבקת, תחושת הביטחון החמקמקה. היום-יום מאוד מלחיץ אותי, לא ברמת המאקרו, אלא ברמה האישית. בעבודה- עומס רב, גיבוי אלה שבחל"ת, עם פחות זמן לעשות את זה כי הורידו אחוז משרה. רמות הלחץ גבוהות למרות שעובדת כל יום על הרגעה עצמית. גם מיינדפולנס, גם מדיטציות בערבים, גם התעמלות יומית קלה, ועדיין. כאילו המח והגוף מחפשים איזה אאוטלט להכל וטרם מצאו. זה עדיין בשלב הניסוי וטעייה, לתחושתי לפחות.. אין תשובות. הכל ניסוי אחד גדול.

הצורך עולה מתוך הדממה. הרעש לרוב מסחרר ומסיח. הדעת מוסחת. עם בוא הדממה כל הקולות יוצאים לחופשי. כל המחשבות והפחדים, הספקות והתהיות. רק לא לאבד את הדרך, להלחם לשמור על הדרך. הקרבות הכי קשים הם אלה שמתנהלים בתוכנו. ולמרות הכל עלינו לנצח אותם. עלינו להשתמש בכל כלי שעומד לרשותנו, כולל חברים, כדי להחזיק את הראש הרבה מעל המים, במקום שבו המוטיבציה עדיין לא מתה. 

אוהבת את העצמאות והפרטיות שלי, מעריכה את מי שמכבד את זה. משמעותית פחות את מי שלא.
אמנם הנטייה שלי לרוב כשל אדם אינטרוורטי, יחד עם זאת, לפעמים אתה צריך שיהיה שם מישהו.
מישהו לחבק. מישהו שיחבק אותך, שלכמה רגעים תשרה עליי תחושת ביטחון. 
ביטחון מפני העולם שלי, זה שמשבש ומשתק מתי שבא לו – שזה אף פעם לא הזמן הנכון.. 

ברגעים האלה של חיבור, חיבוק, נמצאים רגעי השקט. לפעמים החיבוק חיצוני ולפעמים פנימי, העיקר שיהיה.
חיבוק יצית חיוך פנימי, והוא את החיצוני.. כך תתחיל שרשרת של חום אנושי מבפנים החוצה, אהבת חינם ביננו לעצמנו, ואז ביננו לאחרים..

הכל מתחיל בחיוך. וצחוק קטן ;)

אחרי התקף חרדה על הבוקר (ראשון מאז לפני הקורונה), הבנתי שרק אני אדע איך לטפל בעצמי, לאור זה שהתקופה היפה של חיי מסתיימת עד הגל הבא של הנגיף.

אז ראיתי הערב מיני סדרה על אסטרואיד שבדרך לכדור הארץ, מיני סדרה על נגיף חייזרי שכמעט משמיד את האנושות, ועכשיו מיני סדרה על סופות הרסניות..

מנסה להרגע ולחזור לעצמי (המדיטציות לבדן אינן עוזרות).. ללא ספק, רק אותי דברים כאלה ירגיעו- כל הדברים שבחלומות שלי מתקיימים בשלב זה או אחר.

מה זה אומר עליי שהכאוס המוחלט מרגיע אותי? שיש לי מלא כאוס פנימי שמפחיד יותר. כך שלראות את העולם הולך לעזאזל גורם לי להרגיש אני. חופשייה ורגועה. 

אני חיה בעולם הלא נכון ובזמן הלא נכון ומסביבי 90% מהאנשים טפשים, והקורונה שווה לתחת. אז נתנחם באסונות אחרים.. מי יודע מה יקרה אחכ..

And Then There Were None...

כולם חורשים את המאמא לשיר הזה, אז הנה הגרסא האהובה עליי :)

אני זוכרת בתקופת הסארס ב2003 איך התלהבתי מהתמונות מסין, קנאתי בהם על המסכות, אנשים בכל חור עם מסכות ורק בישראל כרגיל כלום לא קורה חוץ מפוליטיקה ופיגועים.

17 שנים אחכ אני מרגישה חלק מהמגניבים. עולם אחר, זה נכון, אבל לראות ברחובות אנשים עם מסכות מעורר בי גאווה, איך עם כזה מרדני וזורק זין, אשכרה עושה מה שאומרים לו.. 

גאה להיות חלק מכם. מאיתנו. רק בבקשה לא להוריד אותן עד שהקורונה תעלם למחשכי ההסטוריה.

Stay Smart, Stay Safe.

שבוע וחצי של ללכת לישון בבוקר ולקום בצהריים, והבוקר השעון מצלצל לפנות בוקר.. 

אני חושבת שמגיע לי צלש על כל יום כזה.. פאק זה מוקדם..

לקום עם שיר קטן בלב, עם געגוע לבנות במשרד, (פחות לבוסים), וצמא לכוס קפה טובה באמת...

שיהיה לנו יום של אור 🌈

הוא (בצאתו מחדר השינה נוהם לכיווני): "גמרת אותי. זהו! היום No more SEX for you !" 

אני: "אין בעיה, אני יכולה לחכות עד הלילה.."

הוא: "Down woman!"

אני: *Grinning*

סוף סוף זכיתי לשבוע שלם עם בן הזוג שלי, אוכל טוב, חברה טובה, סרטים טובים שעות ארוכות של Witcher.. וסקס. ים של סקס.
מיום ליום, כמעט כל יום, כך או אחרת.. אמנם זה לא שלא גמרתי בחודש וחצי המבודדים, היו לי הרבה אורגזמות לבדי (עם הצעצוע המושלם שלי), אבל הגוף ידע מה הוא באמת רוצה וצריך.
לא ידעתי כמה רעבתי לזה עד הרגע שבו הזין שלו התחכך בישבני, כשכופף אותי באמצע הסלון והצמיד עצמו אליי מאחור..
דרך הבגדים כבר ידעתי שאני הולכת לטרוף ולהטרף.. הכל התפרץ בתוכי, הנהר געש לכל עבר..
לא לקח הרבה עד שהייתי מכופפת בחדר השינה ערומה נוטפת ומורעבת.
בהזדמנות הראשונה קיפצתי והתיישבתי על הזין שלו חשה בו חודר לעומקי.. כמה געגוע..
להרגיש שוב את כולי מתמלאה, נוטפת, רועדת ונאנחת בקולי קולות.. שכל השכונה תשמע אותי, כן, גם בשתיים בלילה.
(אם אני צריכה לשמוע את הצעקות הבהמתיות שלהם זה על זה, שהם ישמעו את הדברים הטובים בחיים).
כמובן שהניסיונות להשתיק את הווליום שלי מעט עם כרית עלו בתוהו, האורגזמות היו פשוט מטורפות ועוצמתיות מדיי ונצמדו זו לזו, כל אחת מתגברת על קודמתה, מכריעה אותי, מנפצת את עור התוף של הרחוב. חלום.. הפעם אמנם לא היה כמעט בדסמ, אבל היה רעב ותשוקה, טירוף ונשיכות, והרבה הרבה רטוב.. 

מאחר ולא הכל בחיים זה סקס או קורונה, אז החלטתי להתמקד בשבוע שחלף בלחיות קצת אחרת לשם שינוי, לנסות את הגרסא של מה אם זה היה כמו שהמח רוצה, אז עישנתי פחות סגריות (גם ככה בחודשים האחרונים לא נהנית מסגריות כבעבר), ולא פחות חשוב הורדתי את העשן הירוק משמעותית. מה שעשנתי לפני כן ביום אחד התפרש על שבוע שלם. הייתי יותר פיכחת מאשר לא (למעט בירה או שתיים). מתוך הפיכחות נתגלו נדבכים חדשים שטרם הכרתי בי, הם עלו מעצמם בשבוע הזה והביאו עימן מסקנות מעניינות לגבי הדברים הקטנים שעושים לי טוב (שהייתי צריכה לשים לב אליהם כבר קודם):

1. הסטייקים העסיסיים שהוא מכין לנו (אז מה שאוכלת רק 2 ביסים- ואולי דווקא בגלל זה) מעלים לי בבטן חיוך רחב מאוד,
2. שירי להקות צה"ל מהימים הישנים והטובים (לאור זיקוקים) גורמים לי לבכות מהתרגשות כל פעם מחדש, 
3. אני אוהבת לרקוד ולהשתולל עם עצמי לקולות מנגינות מקפצות (מי לעזאזל חשב?!)
4. התגעגעתי לתרגילי הפילאטיס,
5. שירי דיסני הנושנים, הטובים באמת, מצליחים להשיב לי חיוך, לא משנה באיזה מצב אני..,
6. גם דרך האינטרנט, בכל פעם שמתנגנת "התקווה" אני מיד נעמדת ומתרגשת עד דמעות בפזמון..
7. אישה וילדה, שפויה ומטורפת, תמימה ומתחכמת, אשת איש ומאהבת, כולן בי וכולי בהן. למה להגביל עצמי עם לילית?

אני אוהבת את עצמי קופצנית ואנרגתית, אין ספק שגיליתי בי חלקים נעימים ומפתיעים. לו הגוף שלי היה חזק יותר זה היה עוזר. אז החלטתי להתאמץ קצת יותר לטובתי, להתמיד לשם שינוי עם התוספים היומיומיים (הגוף צריך דלק), לרקוד, כל יום. להתנועע, לחייך את עצמי בעצמי. גיליתי בי גמישות פסיכית עם הגוף הזה, חייבת רק איכשהו לחזק אותו, ובעיקר לעצור את הירידה העיקשת במשקל.. (איכשהו), ולחייך- מבפנים ומבחוץ :)

הוא (מביט על דמות מצויירת ב-Witcher של אישה עגלגלה עם ציצי ענק מדיי ואומר בריור גברי אופייני): "מממ.. אני אוהב נשים עם curves..."

אני: *פרצוף נעלב* 

הוא: מה?? את יודעת את זה, זה לא חדש

אני: כן, אבל אתמול קראת לי "רזה".. (מצייצת בחצי התבכיינות נעלבת)

הוא: ... זה לא משנה מה אני אגיד, את אישה. את אף פעם לא תהיי מרוצה מהגוף שלך.

סתם לי את הפה.

 לפנטז שאני מפרה בידוד, 

מגיעה אליך הביתה

קופצת עליך עוד לפני שהספקת להגיד שלום

הזין כבר עומד

אני כבר חצי ערומה

עד חדר השינה כבר לא נשאר הרבה,

בדרך אתה מפליק

מזכיר לי מי מחליט על מה

ונותן לי בחדר את מלוא הזכות

לעשות אהבה אינסופית עם 

הזין הכי יפה בעולם..

לדמיין אותך למרותי

או אותי למרותך

לפעמים לא יודעת מי מהם בא לי יותר

יש פנטזיות מכל סוג

ובכולן הזרועות שלך

בכולן הזין שלך

ובחלקן אני מסמיקה במיוחד

ככה זה כשאתה שולף ארנב

מתוך כובע הקסמים שלך

ומצליח לרגש בכל פעם מחדש..

פנטזיות פנטזיות

מפגשי אישון ליל עם מסכות

ערמות אלכוג'ל אחרי

והרבה אנחות תוך כדי..

ואולי זה מה שהעולם צריך

תזכורות למהות החיים!

..מזמן לא שמעתי שכנים מתענגים ברקע

ואולי זו אני שצריכה להציל

את העולם..

אחח.. האש הזאת..